Life Lessons
Mi suegra se ofreció a ayudarnos con el cuidado de los niños durante el verano, ahora que está jubilada y dispone de mucho tiempo libre, así que aceptamos encantados. Ambos trabajamos y tenemos tres hijos, pero realmente no podemos permitirnos coger vacaciones normales: generalmente nos turnamos en el trabajo cuando alguno se pone enfermo o hay algún evento especial, y a veces logramos escaparnos un fin de semana si no surge nada en casa, pero nada más. Durante los últimos tres años hemos estado pagando una hipoteca a 20 años porque nos cansamos de mudarnos de alquiler en alquiler, y aunque la cuota es más alta, preferimos tener nuestro propio hogar. A pesar de trabajar todo el verano, no podemos irnos de vacaciones porque la hipoteca nos deja poco dinero al mes, y además en verano no hay cole y no hay nadie que cuide a los niños en nuestra ausencia. Al menos tenemos la tranquilidad de que estos meses de calor los pasan seguros y bien en casa, ¡su lugar! Mi suegra, ahora jubilada, se ofreció generosamente a echar una mano durante el verano, y como agradecimiento siempre vamos a casa de la madre de mi marido con la compra hecha y le damos dinero aparte para algún capricho de los niños, ya que nunca gasta su pensión en ellos porque no le llega. Preferimos darle el dinero en mano, así nos sale mejor que contratar una niñera, y todos parecemos contentos con este acuerdo. Sin embargo, el hermano de mi marido, que también tiene tres hijos, ha decidido llevarlos a casa de la abuela. Pero sus niños son más pequeños y revoltosos, necesitan mucha más atención y él no ha traído ni comida ni dinero para ellos, así que al final los estamos manteniendo nosotros. Es normal sentirse así; se lo he pedido muchas veces a mi marido que lo hable con su hermano, pero nunca se atreve porque no quiere discutir. ¿Por qué tengo que hacer yo el esfuerzo para que alguien más críe a sus hijos? ¿Cuál sería la mejor manera de hablarlo con él sin provocar una bronca?
00
Mi suegra nos ofreció su ayuda para cuidar de nuestros hijos durante el verano. Ahora está jubilada y le sobra tiempo, así que aceptamos, casi como quien
Life Lessons
נסעתי בכביש מושלג בין חורשות, כשלפתע הטרסה נחסמה על ידי להקת זאבים — אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי; וברגע שכבר הייתי בטוחה שלא אצא מזה בחיים, התרחש משהו לא צפוי לחלוטין…
02
נסעתי בכביש המהיר החורפי לאורך יערות בגליל, כשלפתע הדרך נחסמה על ידי להקת זאבים. אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי. ברגע שבו הייתי בטוחה שסיכויי לשרוד קלושים
Life Lessons
נסעתי בכביש המושלג בין עצי היער, כשלפתע להקת זאבים חסמה לי את הדרך — אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי; וברגע שבו הייתי בטוחה שלא אצא מזה בחיים, קרה משהו מפתיע ובלתי צפוי לחלוטין…
04
יומן, יום ראשון נסעתי הערב בכביש 89 הגלילי, הדרך הישנה שמפלסת את דרכה בין יערות האלונים. בחוץ היה קור ירושלמי חורך, דק שבדקים על הכביש, שלג שכיסה הכל בשקט נקי.
Life Lessons
Mi suegra se ofreció a ayudarnos con el cuidado de los niños durante el verano, ahora que está jubilada y dispone de mucho tiempo libre, así que aceptamos encantados. Ambos trabajamos y tenemos tres hijos, pero realmente no podemos permitirnos coger vacaciones normales: generalmente nos turnamos en el trabajo cuando alguno se pone enfermo o hay algún evento especial, y a veces logramos escaparnos un fin de semana si no surge nada en casa, pero nada más. Durante los últimos tres años hemos estado pagando una hipoteca a 20 años porque nos cansamos de mudarnos de alquiler en alquiler, y aunque la cuota es más alta, preferimos tener nuestro propio hogar. A pesar de trabajar todo el verano, no podemos irnos de vacaciones porque la hipoteca nos deja poco dinero al mes, y además en verano no hay cole y no hay nadie que cuide a los niños en nuestra ausencia. Al menos tenemos la tranquilidad de que estos meses de calor los pasan seguros y bien en casa, ¡su lugar! Mi suegra, ahora jubilada, se ofreció generosamente a echar una mano durante el verano, y como agradecimiento siempre vamos a casa de la madre de mi marido con la compra hecha y le damos dinero aparte para algún capricho de los niños, ya que nunca gasta su pensión en ellos porque no le llega. Preferimos darle el dinero en mano, así nos sale mejor que contratar una niñera, y todos parecemos contentos con este acuerdo. Sin embargo, el hermano de mi marido, que también tiene tres hijos, ha decidido llevarlos a casa de la abuela. Pero sus niños son más pequeños y revoltosos, necesitan mucha más atención y él no ha traído ni comida ni dinero para ellos, así que al final los estamos manteniendo nosotros. Es normal sentirse así; se lo he pedido muchas veces a mi marido que lo hable con su hermano, pero nunca se atreve porque no quiere discutir. ¿Por qué tengo que hacer yo el esfuerzo para que alguien más críe a sus hijos? ¿Cuál sería la mejor manera de hablarlo con él sin provocar una bronca?
01
Mi suegra nos ofreció su ayuda para cuidar de nuestros hijos durante el verano. Ahora está jubilada y le sobra tiempo, así que aceptamos, casi como quien
Life Lessons
אצל דודה רות נשבר הסט – לתמיד. סט החתונה ל-12 סועדים. שלום ולא להתראות לקווים המוזהבים וחותמות Made in Germany בתחתית כל פריט – דוד קובי נפל מהבוידעם יחד עם הקופסה. – אוי, – דודה רות אפילו הופתעה. – הרי זה פורצלן! כאילו שפורצלן לא נשבר. אחר כך היא קלטה את האסון, שכבה בכורסה: “נחמן, ולידול!” התקשרה לכולם, אפילו אליי, למרות המרחק, והתאבלה על נעוריה שהתנפצו לאלף רסיסים: – את הסט הזה קיבלנו מההורים שלי לפני עשרים שנה. לא נגענו בו, שמרנו לאירוע מיוחד – לחתונת פורצלן, רחמנא ליצלן. ומה? אבא מת, לקובי נקעה הקרסול, לי יש לחץ דם. ואף אחד, תזכור, לא השתמש אף פעם בצלחות האלה. אידיוטים. התחלתי לחשוב: למה אנחנו שומרים סטים, תכשיטים ורגשות עזים ל’אירוע מיוחד’? למה אנחנו חוסכים נר ריחני ללילה המיוחד, מחביאים עגילי יהלום בקופסה, חוטפים לילד את הנקניק לפני הזמן, ושומרים מילות אהבה ליום האהבה? מה הופך את הרגע הזה לפחות טוב מהצפוי? בטוח ש’יהיה עוד זמן’? כמעט כל השיחות מהמגדלים הבוערים בניו יורק כללו וידויי אהבה. אנשים התקשרו למשפחותיהם, השאירו הודעות: “אני. אוהב. אותך” – זו התבררה ההודעה החשובה מכל. מציאות, לפי האנציקלופדיה, היא “מה שקיים באמת” – אותו רגע בין עבר לעתיד. לא כדאי לדחות, לא להחביא בבוידעם, לא לקוות ל’פעם’. צריך ליהנות, לשמוח ולחייך – כאן ועכשיו. מחר לא בטוח שיגיע. יש רק היום, שהוא מיוחד לא פחות מה-31 בדצמבר או חג האישה הבינלאומי. אז למה לדחות? להשלים. לראות ים. לשחק עם הבן, לחבק את הבת, לקנות לאמא עוד בקבוק שאנל מס’ 5 – שתשפריץ כל יום, לא רק בשבתות. חייבים להספיק: לקרוא, לטעום מרק קיפודי ים או חגבים בתנור. לראות סרט אהוב ולשכוח מהכלים בכיור. לקנות לדודה רות סט חדש ולהרים ארוחה חגיגית. להספיק להגיד “אני אוהב אותך” – לפני שיגיעו הכתוביות הסופיות
02
Уדודה רונה נשבר הסט כלי אוכל. לגמרי. סט החתונה לשניים עשר איש. להתראות לקצוות הזהב ולחותמת “מיוצר בגרמניה” בגב של כל כלי דוד קובי נפל מהמדף
Life Lessons
אצל דודה רות נופץ הסרוויס. לתמיד. סרוויס החתונה ל־12 איש. להתראות, שוליים מוזהבים וחותמות Made in Germany בגב של כל צלחת — דוד קובי נפל מהמדף העליון יחד עם הקופסה. — אוי, — דודה רות אפילו התעניינה. — הרי זה מחרסינה! כאילו חרסינה לא נשברת. אחר כך חדרה אליה הטרגדיה, נשענה בכיסא: “נחום, תביא ולידול!” התקשרה לכולם, אפילו אליי — למרות שזה שיחה בין־עירונית, והתייפחה על נעוריה שהתנפצו לאלף רסיסים קטנים: — ההורים שלו נתנו לנו את זה לפני עשרים שנה. לא נגענו, חיכינו למאורע מיוחד, חתונת החרסינה, רחמנא ליצלן. ומה? אבא נפטר, לקובי נקע בקרסול, לי יש לחץ דם גבוה. ושים לב, אף אחד, לא השתמש בצלחות האלה אפילו פעם אחת. טיפשים. חשבתי לעצמי: למה אנחנו שומרים סרוויסים, תכשיטים ורגעים צבעוניים ל“הזדמנות מיוחדת”? למה אנחנו שומרים נרות ריחניים ל“לילה מיוחד”, מכניסים עגילי יהלום לקופסה, מרחיקים את הילד כשהוא “מוקדם מדי” מושיט יד לנקניק, ושומרים מילים עדינות ליום האהבה? מה רע ביום הזה, ברגע הזה, לעומת ה“יום הנכון”? האם באמת “עוד נספיק”? רוב השיחות מהמגדלים הבוערים בניו יורק כללו הצהרות אהבה. אנשים התקשרו ליקיריהם, השאירו הודעות במשיבון. “אני. אוהב. אותך” — זה היה הכי חשוב להספיק לומר על פני האדמה. המציאות, לפי האנציקלופדיה, היא “הקיים בפועל”, אותו רגע בין העבר לעתיד. אין סיבה לחכות, להחביא על המדף העליון, לשמור ל“מתי שהוא” את מה שיכול לשמח, לרגש, ולחמם עכשיו. אין מחר. יש רק היום, שהוא לא פחות מיוחד מסילבסטר או מפורים. אז למה לא להזדרז — להשלים, לראות את הים, לשחק עם הילד, לחבק את הבת, להביא לאמא עוד בושם “שאנל 5” — שישתמשו לא רק בחג, אלא ביום־יום. צריך להספיק — לקרוא, לטעום מרק קיפודי ים או חגבים צלויים, לראות סרט אהוב ולשכוח מהכלים בכיור. לקנות לדודה רות סרוויס חדש ולעשות ארוחה חגיגית באמת. ולהגיד את המילים האלה, “אני אוהב אותך”, לפני שמתחילים הכותרות הסופיות.
07
אז תקשיב למה שקרה לדודה רותי פשוט שברון לב. סט הכלים של החתונה שלה הלך. לגמרי. סט מפואר כזה לי”ב איש, עם שולי זהב, שכל צלחת מסומנת ב”
Life Lessons
אצל דודה ריה נשבר הסט כלים. לתמיד. סט החתונה ל–12 סועדים. להתראות, שפת הזהב והחותמות Made in Germany על כל כלי — דודה קותי נפל מהמטבחון עם הקופסה. — אוי, — דודה ריה פתאום הסתקרנה. — הרי זה חרסינה! כאילו חרסינה לא נשברת. אחר כך קלטה את הטרגדיה, השתרעה בכורסה: “ניקולאי, ולידול!”, התקשרה לכולם, אפילו אליי, למרות שזה שיחה בינעירונית, והתחילה לקונן על נעוריה שהתפזרו לאלף רסיסים: — ההורים שלו נתנו לנו את זה לפני עשרים שנה. אפילו לא נגענו, שמרנו לאירוע מיוחד, לחתונת החרסינה, רחמנא ליצלן. ומה קרה? אבא נפטר, לקותי נקע בקרסול, לי יש לחץ דם גבוה. ותשים לב — אף אחד לא השתמש פעם אחת בצלחות האלו. איזה טיפשות התחלתי לחשוב. למה אנחנו שומרים סטים, תכשיטים ורגשות צבעוניים רק ליום מיוחד? למה אנחנו חוסכים נר ריחני ל”לילה מיוחד”, מסתירים עגילי יהלום בקופסה, מרחיקים את הילד מהמאכלים עד ש”הגיע הזמן”, ושומרים מילים יפות ליום אהבה? מה הופך את היום הזה לפחות טוב ממה שמצופה? אפשר באמת להמשיך ולחכות? כמעט כל השיחות מהמגדלים הבוערים בניו יורק כללו הצהרות אהבה. אנשים התקשרו, השאירו הודעות. “אני. אוהב. אותך” — זה היה הדבר הכי חשוב להספיק לומר בעולם. המציאות, לפי האנציקלופדיה, היא “מה שקיים באמת” — הרגע שבין עבר לעתיד. אסור לדחות, לא להסתיר במחסן, לא לשמור ל”פעם אולי” את מה שיכול לשמח כאן ועכשיו. אין מחר. יש רק היום, שהוא לא פחות מיוחד מ-31 בדצמבר או 8 במרץ. אז בואו נמהר. להתפייס. לראות את הים. לשחק עם הבן, לחבק את הבת, לקנות לאמא עוד בקבוק שאנל 5 — שתחגוג כל יום, לא רק בחגים. צריך להספיק. לקרוא. לאכול מרק קיפוד ים או חגבים בתנור. לראות את הסרט האהוב ולשכוח מכלים בכיור. לקנות לדודה ריה סט חדש ולעשות ארוחה חגיגית. להספיק להגיד “אני אוהב אותך” — לפני שהקרדיטים עולים
05
ביומן שלי, אני כותבת: לכל אחד במשפחה יש איזו טראומה קטנה או גדולה, אבל היום זה היה תור של דודה רינה. סט הכוסות והצלחות שלה, אותו אחד שקיבלה לחתונה –
Life Lessons
אחרי תאונת דרכים נשארתי בבית חולים, כשהחמות מביאה אליי את הבן שלי; הבן הקטן שלי הושיט לי בקבוק מיץ תפוזים ולחש פתאום: “סבתא אמרה שתקחי את זה, אבל ביקשה שלא אגיד יותר כלום” — רק אחר כך גיליתי את האמת והזדעזעתי: למה החמות שלי באמת רצתה שאשתה את המיץ הזה, ומה היה בו.
05
אחרי התאונה הכל הרגיש כמו חלום מוזראו סרט ישן שהרצועה נקרעה ממנו באמצע. חייתי בין לבן של שמיים וגווני חול של בית החולים איכילוב בתל אביב, גופי עטוף בתחבושות
Life Lessons
Por dinero rejuvenecí “oficialmente”. Años después, mi marido descubrió la verdad y nos divorciamos.
01
Por dinero me volví más joven. Años después, mi marido descubrió la verdad y nos divorciamos. Nací en un pequeño pueblo de Castilla. Después de terminar
Life Lessons
אחרי התאונה שכבתי בבית החולים במצב קשה, כשהחמות שלי הביאה אליי את הבן שלי; הילד הקטן שלי הושיט לי בקבוק מיץ תפוזים ולחש לי: “סבתא אמרה שאת צריכה לשתות את זה, אבל היא ביקשה שלא אגיד כלום” אחרי תאונת פגע וברח, שכבתי בבית החולים – הרופאים היו מעטים במילים, בעלי עמד בצד בחוסר אונים, והחמות הפכה למי ששולטת בכול: הניירות, השיחות, הביקורים. הייתי חלשה מדי מכדי להתווכח. באותו יום הדלת נפתחה, והחמות נכנסה ראשונה, מחזיקה בידה את בני. הוא נראה רציני מדי לגילו, כמו שמבין שאסור להרעיש כאן או לשאול שאלות. החמות הציבה אותו ליד המיטה, חייכה חיוך מאולץ ואמרה שזה רק לרגע – “שלא יילחץ”. ואז התרחקה לכיוון החלון, כאילו נותנת לנו רגע לבד. הבן שלי טיפס לידי על המיטה, התמקם בחוסר נוחות והושיט לי בקבוק מיץ תפוזים. לקחתי אותו אוטומטית וידיי רעדו. הוא התקרב אליי ממש, כיסה בידו את פיו ולחש בקול חרישי: “סבתא אמרה שתשתי את זה אם אני רוצה שתהיה לי אמא חדשה, יפה… אבל היא ביקשה לא לספר עוד כלום.” קפאתי. המיץ היה קר ומבריק מדי, לא מהמזווה של בית החולים. פתאום הרגשתי את מבטו של בעלי בכניסה, והחמות עדיין עמדה ליד החלון, כאילו כלום לא קורה, אבל ידעתי שהיא כל כולה מכוונת אלינו. הנחתי אט־אט את הבקבוק על הסדין, והזלפתי את המיץ על הרצפה – העמדתי פנים ששתיתי. החלטתי לגלות למה החמות השתמשה בבני כדי לשכנע אותי לשתות את המיץ הזה. 😨😱 האמת שהתגלה לי הפחידה אותי. המשך בתגובה הראשונה למטה 👇👇
04
יומן אישי, 12.2 אחרי התאונה ישבתי בבית החולים, גופי פגוע וכואב, הידיים רועדות מחולשה. חמתי, רבקה, השתלטה על כל העניינים מסמכים, ביקורים, שיחות עם הצוות.
© 2026 VesperUm