Life Lessons
אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה, תחוס עלינו! – אישה מתמוטטת לרגלי רופא גבוה בחלוק לבן ופורצת בבכי. מאחורי מסדרון מלא חדרי טיפול מוזנחים, בין ריח תרופות חריף של חדר המיון בבית החולים הכפרי, גוסס בנה. – תבינו, אני לא יכול! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – אני מתחננת, בבקשה! – האישה אוחזת ברופא שמסרב לצאת אחריה. הוא חייב להסכים. חייב לנסות. כי אחרת… עוד כמה צעדים. דלת עץ לבנה. והנה, הבן שלה, מישקה, המכוסה חוטים, ופניו מנוקדות נמשים דהויים מאחורי מסכת חמצן. הוא עדיין נושם. והדם הזורם מראשו כהה וסמיך, כמו ריבת דובדבנים של שנה שעברה. פס ירוק רועד על הצג בהתאם לנשימותיו הכבדות. אין סיכוי להגיע לעיר – מאה קילומטרים ויש סופה. אין מסוק – נותרה רק תקווה ודאית. הלחץ שלו יורד, הלב בקושי דופק, והפרמדיקים משפילים מבט. – קובלבסקי! – תופסת אותו אחות מבוגרת ביד, – אנדריי ויטאלייביץ’! היא שולפת עיתון ישן, בו תצלום של הרופא מוקף ילדים מחייכים. הדמעות ממסכות את הכתבה על התאונה, על היד הפגועה, על הניתוח שכשל… אבל הוא נוירוכירורג דגול, רופא מהשמיים! כאן אצלנו בכפר… אלוהים, רק שיסכים! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! – הוא נאבק, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אני כבר לא מנתח! הנער נחלש על המיטה. הדם ניגר כמו ריבה, והעמיתים מהדלת מהססים. האם הבחור ישרוד בזמן שנגמר? והכלב… – כלב?! – מאיפה כלב פה? רק יללה נענית. לברדור מנסה להגיע אל המיטה, גורר על הרצפה ומביט במישקה באמונה עיקשת, נחנק, אך לא מוותר. – זה נאמן. של מישקה, – האישה בוכה כשמילות הרופא ככובד אבן שוברות את הדממה: – תכינו חדר ניתוח. הוא עוצם עיניים. נזכר בכלבה נאידה, בימים אחרים, כשהיה רק אנדריושקה בכיתה ז’, בדרך חלקלקה בחורף ההוא בו אמו בוכה והרופא שאז מפנה מבט… ונאידה כבר לא ייללה, רק נחנקה – וכשמת אביו גם היא כבתה. – אני אהיה נוירוכירורג, אמא. הבטחתי לנאידה, – לוחש הילד, – הכי טוב שיש. את מאמינה? איך שכח? למה? ***** המנורות בחדר הניתוח מסנוורות, הכלים מנצנצים, והיד שוב כואבת. מזכיר לעצמו לנשום – מישקה חייב להחזיק. לא לוותר. הפעם הזמן איתם. אולי באמת מגיח מסוק? ***** – אנדריי ויטאלייביץ’, מחפשים אותך, – מחייכת האחות. כולם מאושרים: קובלבסקי חזר! ילדים מכל הארץ מובאים ויש תקווה. בידי קובלבסקי יש “ידיים זהב”. וקול צחוק הילדים נשמע שוב במסדרונות. – עוד חמש דקות. צריך לבדוק את מקר הקטן. הדרך מהמשרד לחדרו של מקר, בן השש, קצרה – ילד שובב, ג’ינג’י, קורא לו “דוד אנדריי”. בדיוק כמו מישקה מהכפר. נפל מהקומה השנייה בטיול במוסקבה, ואנדריי ויטאלייביץ’ הרכיב את גולגלתו ב־8 שעות של ניתוח. והיד כמעט לא כואבת – אולי מהצחוק של הילדים… טוב שחזר. הגיע הזמן. שכח כל כך הרבה, וחיים – מזכירים לו. רק כלב לא הספיק לגדל. מעניין מה שלום מישקה והלברדור שלו. – אנדריי ויטאלייביץ’, יקר שלנו! הנה הם שוב – מישקה, נטעה, ואיתם נאמן עליז. – שלום מישקה, נטע. וגם לך, נאמן, – הוא מחייך ומלטף את הלברדור. – מה מביא אתכם? מישקה הכל בסדר? – הכל מצוין! באנו בשביל משהו אחר! – אמא אומרת בעיניים נוצצות. מישקה שולף משהו שחור וגור כלבים חמוד עם אוזניים ענקיות מתפתל בידיו. – אל תכעסו, – מישקה מסביר, – נאמן מצא אותו. וברגע ששמענו את הקול שלך בראיון בטלוויזיה, נאמן הביא אותו למסך, אז חשבנו… – נכון חשבתם – אקרא לו גירוי. טימקה, בעדינות.
00
אלעד בן-צבי, בבקשה, רחמנות! אני מתחננת! תעזור לי! האישה כרעה על ברכיה לפני גבר גבוה בלבן וזעקה בבכי. מעבר למסדרון המיושן, באוויר שטוף ריח תרופות של חדר
Life Lessons
אנדרי ויטאלייביץ’, בבקשה, תעזור! ילד גוסס בחדר המיון של בית החולים הקטן, ורק אתה – נוירוכירורג שנטש את המקצוע אחרי כישלון כואב – יכול לנסות להציל אותו, כשסופת שלגים חוסמת כל תקווה והאֵם קורסת לרגליך בתחנונים; הדילמה קורעת, ורק מבט של כלב נאמן לצד הילד מחזיר אותך לזכרונות מהבטחה ישנה – האם תעז שוב להיכנס לחדר הניתוח ולהילחם על חייו, מול הזמן, הפחד, ופצעי העבר?
05
5 ביוני יומן יקר, אני חייב לשפוך בפניך את כל מה שחוויתי היום. הכול התחיל בצעקות שקרעו את השקט במסדרון מיון של קופת החולים שלנו בקיבוץ בצפון. “
Life Lessons
יום אחד הבאתי למשרד כלבלב רחוב… ככה יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך וקטן, בן של כלבת רחוב. הסתרתי אותו בפינת המשרד, אבל…הכלבלב שוב ושוב זחל החוצה ויבב. בסוף כל הקולגות שלי ראו אותו. ואז התחילו “לעוף” אל רגליי המסכות האנושיות. הנה, המזכירה מרינה ויקטורובנה, ממש טובת לב וחברותית, צעירה וצחקנית. הפנים המאופרות שלה התעקמו במוזרות כשראתה את הכלבלב המלוכלך – “אלכסיי אלכסנדרוביץ’! מה, אתה בכלל לא נגעל? עשית פה כזה לכלוך…” המסכה הטובה והעליזה שלה התנפצה לא רחוק מהזנב המלוכלך והעליז של הכלבלב… הנה המנקה, נינה ולדימירובנה. תמיד עייפה, נרגנת וכועסת על כולם, אישה מבוגרת. פתאום, פניה המקומטות הוארו בחיוך: “נו, מי זה כאן כזה זנבוני?! אלכסיי אלכסנדרוביץ’, זה מבקר לעבודה או פרטי?!” ליד רגליי הייתה מושלכת מסכת הכעס, וראיתי פנים רגישות וטובות לב… והנה, הקולגה שלי, סרגיי איוונוביץ’. תמיד אדיב, עוזר ואוהב את כולם סביבו. מספר בדיחות ונהנה מבדיחות של אחרים. באותו יום, אפילו לא נכנס למשרדי. במבוכה קימט את פניו ואמר: “חיות רחוב זה לכלוך ומחלות…” ליד דלת המשרד שכב שריד המסכה הדקה של חיוך הצביעות… אבל יותר מכולם, הפתיע אותי הבוס שלי, אנטולי סרגייביץ’… תמיד קשוח, לא מרוצה ולא מוכן לדיאלוג. פשוט אמר: “נו, אלכסיי אלכסנדרוביץ’… נראה לי שאתה צריך חופש היום… קח את הקטן הזה ולך הביתה… יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק אל תזרוק את הכלבלב… זה בכל זאת ייצור חי”… והסיר במבוכה את מסכת המנהל הבלתי נגיש, חייך ברוך ונעלם מהדלת… ברגליי שכבו המסכות של אנשים שדיברתי איתם יום-יום במשך שנים… ופתאום הבנתי, עד כמה מעט באמת הכרתי אותם…
015
פעם אחת, בימים הרחוקים ההם, הבאתי לעבודה גור כלבים עזוב… כך יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך ובלתי מרשים, בן של כלבת רחוב פשוטה.
Life Lessons
Cuando la familia política de mi hijo nos lo arrebató: Así dejó de visitarnos tras casarse, siempre pendiente de su suegra, que nunca deja de pedirle ayuda urgente, y cómo la convivencia y las prioridades familiares cambiaron por completo desde su boda
01
Cuando nuestro hijo se casó, de pronto dejó de visitarnos. Siempre estaba en casa de su suegra, como si un hechizo lo llevara allí. Aquella mujer necesitaba
Life Lessons
אתה השתגעת?! זה הבן שלנו, לא איזה זר! איך אתה בכלל מסוגל לגרש אותו מהבית?! – צווחה חמותי בזעם, קמוצה אגרופים, כשסודות ושקרים של המשפחה יוצאים לאור בסערה לילית במטבח הקטן של פרברי תל אביב…
018
מה, השתגעת? זה הרי הבן שלנו, לא איזה זר מהרחוב! איך אתה בכלל מעז לגרש אותו מהבית?! צעקה חמתי, אגרופיה קפוצים מרוב זעם. הקול שלה, צרוד מהתרגשות, הדהד בכל
Life Lessons
יום אחד הבאתי למשרד גור כלבים עזוב… ככה זה יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה, מלוכלך ולא מרשים, בן של כלבה משוטטת. החבאתי אותו בפינה של המשרד, אבל הגור כל הזמן זחל החוצה וייבב. בסוף כולם במשרד ראו אותו—ופתאום התחילו ליפול לרגליי המסכות של האנשים סביבי. הנה מרינה ויקטורובנה המזכירה—נחמדה וכריזמטית, צעירה וצוחקת. פתאום הפנים המטופחות שלה התעקמו כשראתה את הגור המלוכלך: “אלכסיי אלכסנדרוביץ’, איך אתה לא נגעל? עשית פה בלאגן…” המסכה הצבעונית והטובה שלה נשברה לרסיסים ליד הגור השמח. והנה נינה ולדימירובנה, המנקה הקשישה. תמיד עייפה, מתלוננת וכועסת—ופתאום היא פורצת בחיוך: “אוי, מי זה הכלבלב המתוק הזה? אלכסיי אלכסנדרוביץ’, בא לבקר או עניינים פרטיים?” המסכה הכועסת שלה התגלגלה לרגליי, ואני ראיתי בפעם הראשונה את פניה החמות והטובות. וגם עמיתי לעבודה, סרגיי איוונוביץ’, שתמיד עוזר לכולם, צוחק ומספר בדיחות—הפעם אפילו לא נכנס למשרד. הוא קימט את פניו ואמר שבעלי חיים עזובים זה לכלוך ומחלות… המסכה הדקה והמלוכלכת של חיוך מזויף נזרקה בכניסה. אבל הכי הרבה הפתיע אותי הבוס שלי, אנטולי סרגייביץ’—תמיד עקשן, לא מרוצה וסגור. הוא רק אמר: “מממ, אלכסיי אלכסנדרוביץ’… נראה לי שאתה צריך היום חופש. קח את הגור ולך הביתה. יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק אל תזרוק אותו ברחוב—זה בכל זאת יצור חי…” והוא, בחיוך ביישני, הוריד את המסכה הסגורה ונעלם. ככה, לרגליי, שכבו מסכות האנשים שאני פוגש כל יום כבר שנים… ורק אז הבנתי—כמה מעט אני באמת מכיר אותם.
01
יום אחד, אני מביא למשרד גור כלבים עזוב… זה פשוט יצא ככה. מצאתי את הגור חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך, נטוש, בן תערובת קטן ומרופט.
Life Lessons
יום אחד הבאתי לעבודה גור רחוב… ככה יצא. מצאתי את הגור ממש חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך ופשוט, בן של כלבת רחוב. החבאתי אותו בפינה של המשרד, אבל… הגור כל הזמן זחל החוצה וייבב. בסוף כל הקולגות שלי ראו אותו. …ופתאום עפו אל רגליי מסכות אנושיות. הנה, מזכירה מקסימה וחברתית, מרינה ויקטורובנה. צעירה ומצחיקה. פניה המאופרות היטב עיוותו את עצמן למראה הגור המלוכלך – “אלכסיי אלכסנדרוביץ’! אתה באמת לא נגעל מכלום?! מה זה הלכלוך הזה…” המסכה הטובה והצבעונית שלה התנפצה לא רחוק מהגור המלוכלך, שמכשכש בזנבו… הנה המנקה, נינה ולדימירובנה. תמיד עייפה, נרגנת וזועפת, אישה מבוגרת. פתאום פניה המקומטות נפרשו לחיוך: “וואי, מי כאן השובב עם הזנב?! אלכסיי אלכסנדרוביץ’, זה מבקר מטעם העבודה או פרטי?!” מסכת הזעם שלה נשארה מקומטת על הרצפה, ואני ראיתי פנים רגישות ומלאות טוב… והנה הקולגה שלי, סרגיי איוואנוביץ’. תמיד אדיב, עוזר, ומפזר חיוכים על כולם. גם בדיחה יספר ויצחק לשלך. אבל באותו יום הוא אפילו לא נכנס לחדר, התכווץ וגיחך: חיות רחוב זה לכלוך ומחלות… על סף דלתי השתטחה מסיכת החיוך הדקיקה של הצביעות… ומעל הכל, הפתיע אותי הבוס שלי, אנטולי סרגייביץ’… שתמיד רציני, לא מרוצה ולא פתוח לשיחה, פשוט הצהיר: “נו, אלכסיי אלכסנדרוביץ’… נראה לי שמגיע לך יום חופש… קח את הגור הצעיר הזה ולך הביתה… יש דברים חשובים יותר מעבודה. רק תבטיח לי… אל תזרוק את הגור… זה יצור חי בכל זאת……” והוריד במבוכה את מסיכת המנהל הקשוח וחייך אלינו, ונעלם מאחורי הדלת… …לרגליי שכבו המסכות של האנשים שאני מדבר איתם יום-יום, כבר שנים… ופתאום הבנתי – כמה מעט ידעתי עליהם באמת…
03
יום אחד, הבאתי איתי לעבודה כלבלב עזוב שמצאתי. זה קרה לגמרי במקרהחמש דקות לפני תחילת יום העבודה שמתי לב אליו, מלוכלך ורזה, בן לתערובת רחוב.
Life Lessons
בכביש ראיתי פתאום את הבת שלי ונכדי בבגדים מלוכלכים מבקשים נדבה: “ילדה שלי, איפה הבית והכסף שנתתי לכם?” – הבעל והחמות לקחו לה הכל וזרקו אותה עם הילד לרחוב. מה שעשיתי כדי להעמיד אותם במקום השאיר את כולם בהלם 😲😨
02
בכביש, בין שלט לכיכר, פתאום ראיתי את הבת שלי, לבושה כאילו יצאה הרגע ממלחמת עצמאות עם הנכד שלי בין הידיים, עומדת ומבקשת שקל ורבע: רבקהלה, איפה הבית והכסף
Life Lessons
בדרך ראיתי במקרה את בתי עם נכדי בבגדים מרופטים מבקשים צדקה: “ילדתי, איפה הדירה והכסף שנתתי לכם?” — בעלה וחמותה לקחו לה הכול וזרקו אותה לרחוב עם הילד. מה שעשיתי כדי להעמיד אותם במקום השאיר את כולם בהלם 😲😨
0761
פעם, לפני שנים רבות, בדרכי חזרה מבית החולים, נסעתי לאיטי במרכז תל אביב. הראש כאב לי, הלב היה כבד, וכל שרציתי היה להגיע לדירה שלי בלי לפגוש אף אחד.
Life Lessons
¿Vivir en casa ajena? ¡Entonces paga el alquiler!
00
¿Vivir en casa ajena? ¡Entonces paga alquiler! No sé si la boda de mi hija va a celebrarse. Todos han acabado enfrentados. Y el futuro yerno está completamente descontrolado.
© 2026 VesperUm