כשהייתי קטנה, כולם אמרו שיש לי את עיניו של אבא. אפורות, כמו פני האגם כשעננים מתקרבים לשקוע בגשם. סבתא חזרנה על כך שאני נעה בדיוק כמוהו, אפילו האצבעות “
Jeg vil aldrig glemme den kolde decembernat, hvor min datter ringer i tårene. «Mor, jeg kan ikke klare det Jeg vil ikke miste Anton, men jeg må arbejde
לא אשכח לעולם את הלילה הקר של דצמבר ההוא, כשקראה לי בתי בדמעות. אמא, אני לא מחזיקה מעצמי אינני יודעת איך להתמודד, לא רוצה להיפרד מאבינר, אבל חייבת לעבוד
ביום אחד, כשקםתי בבוקר, קראת לי אשתי בשם יולייה. הוא נגע בי, חיבק ברוך ולחיש לאוזני: בוקר טוב, יוליה. ואחר כך נרדם שוב, משקיע בחלום. אילת נפתחה מעיניים
יומן 12דצמבר2025 אף פעם לא אשכח את הלילה הקורא שבדצמבר ההוא, כשהטלפון צלצל והקול של בתי נפל על השיחה בצעקה. אמא, אני לא יכולה אני לא עומדת, לא רוצה להיפרד
מרינה, אל תתביישי! על מי את מתכננת להתחתן?! קראה אמא, מתקנת את שמלת השחר שלך. תסבירי לי, לפחות, מה לא מרוצה בך ביוסף? נפלתי משיקוליהן של דמעותיה. איך כך?
יום שלישי, יוני 2026 היום נפתחו הדלתות של הבית ובפתח נעמדה בחורה צעירה, מתבוללת, לבושה בחולצה מכופפת וידיה רועדות. היא לחשה: “בוקר טוב אני הכלה של בנך.
מירית, בתי, תתבשי! עם מי את מתכננת להתחתן? קראה האמא, מסדרת לי את הטלית. תסבירי לי, לפחות, מה לא מרצת אותך באורי? נפלתי לבדה בדמעותיה. איך לא?
היום, בערב, אחרי שהקפה של המשפחה הסתיים, חתני יוסף נעמד לפני, מביט בי בעיניים בריקות. קווקו קולה רעד, וכף ידה נשענה במפרק על השולחן. נתקעתי במקומי, לא
גלעד, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. ואני כאן גלעד, תראה! קפאתי ליד השער, לא מאמינה למבט העיניים שלי. בעל הבית נאלץ ללכת פנימה, מקווקו