Life Lessons
“אני כל כך אוהבת אותך, אמא” – אמרתי בזמן ארוחת הבוקר, כשהייתי בת 14. “אכן?” – חייכה אליי אמא בחזרה, “אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקילפי לי תפוחי אדמה – וככה ארגיש את זה, אפילו בלי מילים”. “אני מתה על החתול שלי!” – התפנקתי בחיבוק עם הפרווה הרכה והחמה שלו. “אולי תחליפי לו את החול?” – שאל אבא בחצי חיוך, “הוא סובל ולא רוצה לשבת על חול רטוב…” הקשבתי להורים שלי, משתאה, חשבתי – הרי אני מדברת על אהבה! מה הקשר לתפוחי אדמה ולחול של חתול? אני זוכרת שהייתי בת שבע, ילדה קטנה, וכמה שבועות הייתי באשפוז בבית חולים, מחוץ לעיר, עם חוקים נוקשים. ההורים יכלו להביא חבילה רק בשעות קבועות, לראות אותי רק דרך חלון מהגינה. זה היה ספטמבר. פעמיים ביום הגיעה אמא. בבוקר ובערב, על השידה שלי היה ממתין שקית קטנה: גבינה לבנה בעבודת יד, קומפוט חמים, דייסה של כוסמת, קציצה מאודה – הכל בול במידה, רק עד שאספיק לאכול והבאה כבר בדרך. וליד השקית, בין העיתונים שלא יתקמטו, 3-4 דפים שעליהם אמא ציירה בגדים לבובת נייר – זוכרת? עם הפסים הלבנים לקיפול. אני אהבתי לצבוע ולגזור, והיא ציירה לי שמלות, חצאיות, מעילים, מעילים קצרים, סוודרים ופיג’מות – כל פעם דגם אחר עם סרטים ונקודות. מעולם לא ביקשתי. לא היו אלה תרופות או ציר עוף – אמא פשוט ידעה שזה מה שישמח אותי. זו הייתה הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”… ורק שנים אחרי כן הבנתי עד כמה. לא שמים לב לפרטים הקטנים… נכון, מילים גדולות, מחמאות, שירים – חשובים, במיוחד לנו, הנשים, שאוהבות לקבל חיזוקים במילים. אבל אם לא רואים את זה במעשים – המילים נשארות ריקות. נכון שאפשר לומר “אני אוהבת אותך” בטבעת יהלום, בבוקייט ענק או בבלוני הליום – וזה מקסים, אין ויכוח. אבל אפשר לתת אהבה גם בדרך הכי פשוטה, וכל יום מביא איתו הזדמנות. לחברינו שיתקה הכלבה – תחשו מתוקה, מלאת שמחה, עם רגליים אחוריות משותקות. כבר שלוש שנים היא ככה, אך הבעלים בעצמם בנו לה הליכון מיוחד, רק כדי שתוכל כל יום לצאת לטייל בחוץ. יכלו להוציא אותה על הידיים או בעגלה של ילדים, אבל היא רוצה ללכת לבד – ובגלל אהבתם, נתנו לה את ההזדמנות הזו. כשאהבה אמיתית מניעה אותנו – הדרך להביע אותה צצה בכל רגע, בכנות, בלי לחשוב פעמיים. נכנסים לחדר של איש אהוב, הולכים על קצות האצבעות, מסדרים את הכרית, פורסים את השמיכה על הרגליים הקטנות, מוציאים ביד רכה את הטלפון מהיד – כדי ששיחת לילה לא תפריע לשנתו. אנחנו הופכים לשפים הכי טובים – מכינים קפה מושלם בבוקר, יוצרים קטר מגבינה על צלחת הילדים, בדרך לפרח שמתפזר מעגבניות וביצים. שומעים שעות סודות של חברים, ממציאים מתנות, יוצרים הפתעות. מוציאים בזהירות את החוטים מהשרשרת האהובה כדי לקשט איתה את שמלת “שלגיה” הקטנה. והחיים – הם רגעיים ויחד עם זאת כל כך ארוכים… הפרטים הקטנים זוכרים לעד. אהבה אמיתית גורמת לנו להרגיש מתי “אני אוהב אותך” חשוב במיוחד. כל השנים, אמא וסבתא תמיד יצאו למסדרון כשאבא או סבא חזרו מהעבודה – כי גבר צריך לדעת שמחכים לו בבית. גם אני משתדלת לנהוג כך. יושבת מול המחשב, קודחת בראש להוציא מהשערות סיפור ברור, שומעת את הדלת נפתחת וחושבת, הנה אקום – רק אסיים את השורה שלא תברח לי. פתאום בלא קול – שלא אפריע לעצמי לחשוב – מופיעה לידי כוס תה חזק, צלחת עם שני כריכים ושתי סוכריות שכבר הוסרו מהעטיפה. אני מסיטה מבט אל הלחם, עם כל מה שהיה במקרר – פסטרמה, גבינה, עגבניות, זיתים – ולשתי הסוכריות העטופות – שלא אתפזר אפילו לרגע – ומרגישה בתוך הדממה של הדירה המון מילים חשובות שאין להן קול. אין דרך עוצמתית יותר ברגע כזה לומר “אני אוהבת אותך”. חשוב כל כך לדעת לומר “אני אוהבת” – גם בלי מילים: בנסיעה לחו”ל או בקליפת תפוח אדמה, בחולצת גיהוץ או בבלון הליום, בבובה שרצית כל כך ובקערה של החתול, בנשיקה לוהטת או בפליז רך שנתלה על הכתפיים, במטריה פתוחה או בפנקייקים עם אוזני ארנב, בלייקים ולבבות, בחיוכים ומבטים. לא משנה אם אתם מאזינים לכלכלה העולמית או לגול שהוחמץ במשחק – חשוב איך אתם מקשיבים. לא משנה אם אתם שותים “וודקה גרייגוס” מגביע זכוכית או קפה בסתיו מכוס קרטון – חשובה התחושה בלב. לא משנה אם אתם הולכים בפריז בלילה או בשדה חמניות – משנה מי איתכם. חייבים לזכור – מילים יפות כמו “אני אוהבת אותך” בלי מעשה בשטח, מתפוגגות מהר מדי. אסור לתת לזה לקרות. אהבה מודדים במעשים, לא רק במילים…
08
אמא, אני כל כך אוהבת אותך, אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בערך בת 14. אה, כן? חייכה אליי אמא, אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקלי לי את תפוחי האדמה, וכך
Life Lessons
“¡Calvo, despierta!” – Mi esposo solía despertarme cada mañana. El año pasado decidí hacer algo en lo que jamás había pensado: empecé a notar bultitos por todo el cuero cabelludo, como un sarpullido, me picaba muchísimo y el pelo comenzó a caérseme. Ninguna de las visitas al dermatólogo ni al tricólogo sirvieron de nada. La doctora me desaconsejó las vitaminas, decía que a nadie le ayudan. Entonces leí en un artículo que afeitarse la cabeza reforzaba los folículos capilares, y tras pensarlo mucho, di el paso… incluso después de que mi hijo me dijera que le daba miedo verme calva. Le pedí a mi marido que primero pasara la maquinilla de cortar y luego la de afeitar. No se lo creía, pero lo hizo. Cuando me miré en el espejo, me sorprendió tener una cabeza perfecta. Eso sí, pasar frío sin pelo y que el pelo al crecer se pegara a la almohada fue muy incómodo. Tras afeitarme, mi marido empezó a despertarme por las mañanas diciendo: “¡Calva, despierta!”, y yo me partía de risa siendo la más calva de la familia. A mis hijos les chocó, aunque mi hijo acabó imitándome. Mi madre me prohibió aparecer hasta que me creciera el pelo, y mi hija me rogó no ir a la reunión del cole sin gorro. Mi marido, con toda la calma, dijo que nadie prestaría atención a otra cosa y que las madres me envidiarían el estilo. Después de afeitarme, los granitos desaparecieron. Mi hija se ríe sin parar y dice que ya no sabe qué será lo próximo que se me ocurra: un día hasta le oí decirle a su hermano que creía que me haría un tatuaje en la cabeza.
00
“¡Calva, despierta!” solía decirme mi marido por las mañanas. El año pasado decidí hacer algo que antes ni se me habría pasado por la cabeza.
Life Lessons
איך אומרים “אני אוהבת אותך, אמא”?— שאלתי בארוחת הבוקר בגיל 14, ואמא חייכה: “אז כשתחזרי מבית הספר, פשוט תקני לי תפוחי אדמה, ואז ארגיש את זה בלי מילים.” “אני חולה על החתול שלי!”— ליטפתי את הפרווה החמימה, ואבא חייך: “אז אולי תחליפי לו את החול? הוא ממש סובל.” ורק בבגרותי, נזכרת בימים שאמא ציירה לי בגדים לבובות נייר ומלאה לי קופסה בקוטג’ חם כשהייתי מאושפזת, הבנתי שהכי חזק אוהבים דווקא במעשים הקטנים—בכוס תה שמחכה על השולחן, בממתק מקולף מהעטיפה, בסנדוויץ’ מושקע, במבטים שקטים, בלשטוף חול לחתול או לקלף תפוח אדמה; כי לא די במילים יפות ושירי אהבה—החיים מורכבים ממחוות קטנות שמבטאות “אני אוהב אותך” בלי אף מילה; וצריך ללמוד להרגיש, לתת ולהוקיר את השפה השקטה של הלב.
02
“אמא, אני כל כך אוהבת אותך,” אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בת ארבע-עשרה. “כן?” חייכה אליי אמא, “אז בפעם הבאה, פשוט תקולפי תפוחי
Life Lessons
נלחמתי שבני יתגרש – ואז הצטערתי על זה… אתמול שוב כלתי הביאה לי את הנכדה לסוף שבוע, התלוננה לי השכנה שלי, נחמה, כשנפגשנו במדרגות. אני לא מצליחה להאכיל את הילדה כמו שצריך! “אמא אמרה לי שנסיכות לא אוכלות הרבה!” – היא אומרת, אוכלת שתי כפיות וזהו! כולה ירוקה מרוב שלא אוכלת, ממש זורחת! נחמה לא חיבבה את דנה, אשת בנה בן, מהרגע הראשון – רק כי היא הייתה גדולה ממנו בשבע שנים. והוא – עוד ילד, רק סיים תיכון. הוא אפילו לא ידע נשים לפניה! – התרעמה נחמה. לא פלא שהתלהב ממנה כל כך! פיתתה אותו בניסיון שלה וגמרנו. ודנה? יפהפייה אמיתית, מטופחת, תמיד לבושה יפה, בונה קריירה. לא מצאתי בזה שום דבר מיוחד – גברים הרי אוהבים קודם בעיניים, וכאן היה על מה להסתכל. היא דאגה לשמור על תזונה נכונה ולימדה גם את בתה לאכול במידה, לחשוב על בריאות ועל המראה. כמה חודשים אחרי שהכירו, דנה נכנסה להריון. אולי בכוונה להכעיס את חמותה לעתיד שכל הזמן ניסתה להפריד ביניהם, ואולי זה פשוט קרה. בן היה נחוש – הוא יתחתן עם דנה. לו היה אז 18, לה – 25. בן סיים תיכון, התחיל ללמוד ולשלב עבודה – הם עברו לגור לבד, וכך היה עליו לפרנס משפחה טרייה. בהתחלה שכרו דירה, אחר-כך קנו חדר קטן במעונות. הצעירים היו מאושרים, אבל נחמה לא ויתרה: כל הזמן חיפשה על מה להעיר לכלתה – האוכל, הכביסה, הילדה. מבחינתה, אצל דנה היה רק פגמים. וכך, שוב ושוב, חפרה לה, לחצה לבן… בשלב מסוים דנה צמצמה עד למינימום כל מפגש עם חמותה. הכל עשתה לבד: הגן, החוגים, השחמט – רצה מספורט לספורט, וגם לעצמה היה לה זמן: כושר, טיפול, ספר… בקושי הייתה בבית. בן חזר הביתה – ריק: הילדה בפעילות, דנה – רצה אחריה או בעניינים שלה. יום אחד דפקה השכנה, רונית – אלמנה בת 38 עם שני ילדים. בברז המשותף במעונות הייתה תקלה – ביקשה מבן לעזור לפני שיטבעו את השכנים. בן היה “זהב עם הידיים” ותיקן מיד. רונית, בינתיים, בישלה – מקרונים ושניצלים. הציעה גם לו – מאחר שדנה כמעט לא הכינה אוכל ביתי בתקופה האחרונה, הוא הסכים בשמחה. ככה, לאט לאט, רונית התחילה להזמין את בן לארוחות בזמן שדנה והבת לא היו. ערב ערב, שיחות, אוכל חם, ובין השניים נוצר קשר, בלי ששמו לב – כבר לא יכלו להסתדר בלי החמימות המשותפת. וכשאצלנו, כמו בכל מעונות, אין פרטיות – מישהו הלשין לדנה על בן. מריבה ענקית, כל הבניין שמע. דנה, גאה, גירשה אותו. לא היה איפה לישון – חוץ מלרונית, שפתחה בפניו את הדלת בשמחה. בתם של בן ודנה אז הייתה בת 6. לבן 25, לדנה 32, לרונית 39. נחמה, כששמעה שבנה עזב את דנה – שמחה. אבל כשהבינה שהוא עבר לגור עם רונית – אישה גדולה ממנו ב-14 שנה, עם שני ילדים – שתקה ונרגעה. אחרי שנים של הצקות לדנה על ההפרש – דווקא עכשיו, מול רונית, שקט ושלווה. אולי חשה בכישלון שלה? הסוף של הסיפור הזה היה כבר לפני 15 שנה. בן נמצא עד היום עם אשתו השנייה, רונית – ואין להם ילדים משותפים, אבל מאושרים יחד. למרות הפער – עכשיו הוא בן 40, רונית 54. נחמה מקבלת אותם בחום, בלי תלונות – הכל רגוע, שליו, אידיליה. ואני רואה את בן באמת מאושר. מה אתם חושבים – יש אושר אמיתי, גם כשהאישה מבוגרת יותר?
0518
– אתמול שוב הכלה שלי הביאה אליי את הנכדה לסוף השבוע, התלוננה בפניי השכנה שלי, רונית, כשנפגשנו במסדרון. אין לי שום דרך להאכיל את הילדה כמו שצריך!
Life Lessons
“אמא, אני כל כך אוהבת אותך” — אמרתי בארוחת הבוקר כשהייתי בת 14. “כן? אז אולי בפעם הבאה שתחזרי מהעבודה תחכי לי עם תפוחי אדמה קלופים” — חייכה אמא. “אני מתה על החתול שלי!” — התחבקתי איתו ואבא ענה: “אז אולי תנקי לו את החול?”… רק בבגרות באמת הבנתי: לומר ‘אני אוהבת’ זה יותר ממילים — זה כל המעשים הקטנים, הדאגה, הקוטג’ החם שאמא הביאה לי לבית החולים, הבגדים שציירה לבובה שלי, הסנדוויצ’ים עם כל הטוב שבמקרר כשאני עייפה מול המסך. אהבה בין הורים, ילדים, חיות, בני זוג וחברים — לא תמיד דורשת מחוות ענקיות; היא מתבטאת בכל הדאגות היומיומיות, הסבלנות, ההקשבה, ובהמון רגעים קטנים ששווה לזכור. כי המילים ‘אני אוהב’ בלי מעשה — דוהות מהר, והלב לומד לזהות את האמת דווקא דרך המעשים. החיים ארוכים וקצרים, וזוכרים בעיקר את המחוות הקטנות… מי ייתן ונלמד להגיד ‘אני אוהב’ לא רק במילים, אלא גם בכל מה שכאן, בין שגרת היום יום, כי אהבה היא לא רק מילים.
02
“אני כל כך אוהבת אותך, אמא,” אני אומרת בארוחת הבוקר, בגיל ארבע-עשרה. “כן?” אמא מחייכת אליי, “אז בפעם הבאה, כשאני חוזרת מהעבודה
Life Lessons
Mi marido mantiene una correspondencia muy animada con una antigua compañera
00
Puedo decir con total sinceridad que tengo muchísima suerte de tener a mi marido. Para mí, es casi el hombre perfecto. Pero, lamentablemente, parece que
Life Lessons
יוליה שוכבת על הספה ובוכה מרה: לפני כמה חודשים בעלה גילה שיש לו מישהי אחרת והיא בהריון. יוליה מרוסקת ומתחילה להיזכר בנעוריה, בתיבת הנגינה הכחולה שהייתה חלום נעוריה ונגזלה ממנה, בפֶּטְיָה מהכיתה החמישית — היחיד שניסה לנחם אותה, שהתאהב בה והבטיח להביא לה תיבת נגינה עם בלרינה מגרמניה. שנים אחר כך, בליל הסילבסטר הבודד והקשה בחייה, מוצאת יוליה מתנה מסתורית מדמות מחופשת לסבא קורא על סף ביתה: תיבת נגינה חדשה, בלרינה שלמה וטבעת נישואין – בדיוק כפי שפֶּטְיָה הבטיח פעם. בחוץ, בשלג, יוליה מגלה שזה אכן הוא – פֶּטְיָה שמעולם לא שכח, שבא במיוחד בשבילה – ומבינה שאולי יש עוד לסיפור שלה סוף טוב.
032
31 בדצמבר איך מצחיק לפעמים החיים מסתובבים. אתמול עוד חשבתי שאיבדתי הכול, והנה הבוקר אני מרגיש קצת אחרת. אני יעקב, בן 38 מתל אביב. רק לפני חודשיים אשת נעוריי
Life Lessons
“מה זאת אומרת את לא הולכת לטפל בילד של הבן שלי?” – לא התאפקה החמות – “קודם כול, אני לא מתנשאת על איגור. אני מזכירה שאני זאת שבבית הזה, אחרי יום עבודה, כמו אישה ואם למופת, עושה משמרת שנייה בבישולים, כביסה וניקיונות. אני יכולה לעזור ולייעץ, אבל לקחת על עצמי את כל האחריות ההורית – זה לא בתכנון שלי.” – “אז מה, את לא מתכוונת?” – הרימה החמות גבה, “ככה? את צבועה?” – “ריטה, מי צריך עבודה שלא משלמים עליה?” – כמו שציפו, במפגש מחזור, סווטה לא יכלה להתאפק מלהעביר ביקורת על כולם. אבל ריטה כבר לא אותה ילדה חסרת ביטחון – יש לה תשובה לכל דבר, ואפילו יודעת לשים את סווטה במקומה. – “אם את צריכה לחשוב כל הזמן איפה להשיג כסף, לא אומר שלכולם אותן בעיות. לי אבא השאיר שתי דירות בתל אביב.” אחרי השיחה, ריטה מתחילה להרגיש מבטים – אבל מתמקדת בחיים שלה: עבודה מספקת, חברים טובים ודירה שמניבה לה שקט כלכלי. בהמשך, היא מכירה את מקס – אבא לגרוש עם ילד מיוחד בשם איגור, שגם אותו מחבקת ריטה בכל ליבה. אבל לאט לאט, “בקשות קטנות” לטפל בילד, לשמור, לקחת אחריות – צפות ועולות עד שבסופו של דבר ריטה נאלצת לעמוד על שלה: הילד הוא באחריות הוריו וריטה לא מוכנה להקריב את עצמה. המפגש עם המשפחה חושף מזימה – הכל היה ניסיון להפיל על ריטה את כל העול. האם ריטה תיכנע? ממש לא – יש לה דירה, עבודה וחברים, והיא לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. זו לא בושה לבחור במה שטוב לך – וריטה מוכיחה זאת בגדול.
057
איך את לא מתכוונת לטפל בילד של הבן שלי? לא התאפקה החמות ופרצה. קודם כל, אני לא מתחמקת מאחראיות כלפי גבריאללה. תזכירי לעצמך, שבבית הזה, אחרי יום עבודה
Life Lessons
זרים בדירה שלנו: כשחזרנו הביתה, חיכו לנו קרובי משפחה לא קרואים, באדיבות מפתיעה של אמא – ומה עושים כשהבית שלך כבר לא מרגיש שלך?
030
זרים בדירה עדי הייתה הראשונה שהכניסה את המפתח ונעצרה על הסף. מתוך הדירה נשמע קול טלוויזיה, דיבורים מהמטבח וריח לא מוכר. רון, מאחוריה, כמעט הפיל את המזוודה מההלם. “
Life Lessons
יוליה שוכבת על הספה ובוכה מר־לב, אחרי שבעלה הודה שיש לו אישה אחרת והיא בהריון. עכשיו, בליל ראש השנה, היא שוקעת בזיכרונות מימי ילדותה – מהשנה ההיא שבה חלמה על קופסת תכשיטים תכולה עם בלרינה מסתובבת, איך איבדה אותה לטובת חברה, ואיך פטיה מהכיתה הבטיח שיביא לה אחת כזו מגֶרמניה. שנים אחר כך, אחרי אכזבות ואהבות מוחמצות, בדידותה והרהוריה נקטעים כשדמות מחופשת לסבא חגיגי – דמות מן העבר – מופיעה בדלת עם מתנת הפתעות של פעם: קופסה כחולה עם בלרינה, חותם של אהבה ישנה והבטחה שהתגשמה.
03
יונית שכבה על הספה וייבבה כמו ילדה קטנה אחרי שנפלה בגן שעשועים. לפני חודשיים בערך בעלה יובל, הודיע לה שיש לו מישהי אחרת. היא גם בהריון, אגב.
© 2026 VesperUm