יום שלישי, 15 במאי 2026 היום אחרי אימון כושר במועדון “הקפיץ” בחצבה, מיהרתי חזרה לדירה. נזכרתי שהבטחתי לבעלי, אורי, להכין מרק דג מצונן כמו שסבתא עשתה תמיד.
Jeg husker dengang, efter træningen, at jeg skyndte mig hjem med løftet om at lave en god fiskesuppe til min mand. Da jeg trådte ind i vores lejlighed
יום חמישי, 12 ביוני 2026 היום היה אחד מהימים שהזיכרון שלי משיב אליהם בעיניים כבדות. עוד כשאורלי חצתה את סף ביתנו, הרגשתי רגש שליליי מתפשט מייד.
אנחנו שנינו, אני בן תשע והאח הקטן שלי, נועם, בן שבע, ישבנו במרתף של ביתנו ברחוב קפלן, רמת גן, והצפנו למראה הראשונה של לירז כשהיא חצתה את הסף.
היום כתבו לי כמה מחשבות על האורית, הילדה שהגיעה אל ביתנו והפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. היא הייתה גבוהה, רזה, בעלת תלתלים קבועים על הכתפיים.
Vi hadede hende med det samme, så snart hun trådte over dørtrinnet i vores lille rækkehus på Nørrebro. Hun var krøllet, høj og spinkel. Jakken hun havde
Vi hader hende med det samme, så snart hun træder over dørtrinnet til vores hus. Hun er krøllet, høj og spinkel. Trøjen er kedelig, men hænderne ligner
היא לא יכלה להשתנות ככה! כשאייל לביא מתפלא לראות את לשעברו, הוא מאבד את כל המילים. לא, זה לא יכולה להיות היא. אני לא מאמין שמי שאורית נראית כך.
היום, אחרי כמה שנים של חשיבה סוערת, אני חזרתי לכתוב ביומן הזה, בדיוק כמו שהייתי עושה לפני שנים, לפני שהרגליים שלי נתקעו בעשייה היומיומית של הבנייה.
היא לא יכלה להשתנות כך! כשאילן ראה את לשעברו, הוא התקפי שקט. לא, זה לא יכולה להיות היא. לא מאמין שעשויה דפנה להשתנות כל כך. הוא קפא מול חלון מסעדת יוקרה