HE
ביום שבו סוף־סוף אספתי את המפתחות, החמסין בירושלים כבר הציק בתשע בבוקר. אוויר כבד, עם ריח אספלט מתחמם וריח הבורקס מהמאפייה של דודה שולה בפינת הרחוב.
HE
בחמש וחצי בערב, כשהאור ברחוב סוקולוב כבר הצהיב, סגרתי את התריס של המרפאה ועוד לא ידעתי שהלילה הזה ישנה משהו אצלי בבית, אפילו שהבית הזה לא שלי.
HE
**המפתח הכסוף של קרנית במסוף 3, בן-גוריון** הבוקר ההוא נשמע לי מוכר מדי. דני התקשר בשבע וחצי, קול עייף, ברקע נשמעו טלפונים מצלצלים ומדפסת רצה. "
HE
נדיה עמדה לפני התא מספר שתים עשרה, והכלב בפנים לא זז בכלל. מורן, המתנדבת שמאחוריה, כבר בראש שלה סידרה את המילים שאומרים לפני סירוב עדין.
HE
**תיק של האח הגדול** הייתי בת שמונה כשסבא שלמה הוביל אותי בפעם האחרונה לבית הספר ברחוב הפרחים בחולון. ירד גשם מעורב בשלג, כזה גשם של מרץ, רטוב, שחודר מתחת לצווארון.
HE
הדוכן של ציפי מלכה עמד באותה פינה בשוק הכרמל כבר שלושים ושתיים שנה. דוכן קטן, עם סוכך בד בצבע כתום שדהה עם השנים, שולחן עץ ישן ששרד יותר מכמה חורפים, וויטרינה
HE
ברגע שהכלה שלי הצביעה לעבר השירותים וציוותה עליי לנקות אותם, הייתי בטוחה שזאת בדיחה. אבל כשהבן שלי עצמו הסתכל לי בעיניים והסביר למה אני לא רצויה בארוחה
HE
ג'קי אדרי לא התרגש בקלות. שלושים ושתיים שנה במטבח, שני כוכבי מישלן על השלט, ושם שידעו לבטא נכון גם באמסטרדם וגם בטוקיו. ב"בית אדרי"
HE
עשרים שנה חיפשתי את האישה הזאת, ולא ידעתי אפילו את שם המשפחה שלה. חורף של שנת אלפיים ושש. ילדה בת שמונה, שֹׁם קוראים לה נועה, עומדת ברחוב יפו בעפולה, מול
HE
הטסה הגיעה בשעה תשע וחצי בערב, וגם אם לא ראיתי את לוח הזמנים – הייתי יכולה לנחש את זה מהריח. יונתן תמיד מריח כמו בושם אחר כשהוא חוזר משם.