HE
שרונה כהן בת שלושים ושתיים ישבה על הספה בסלון ברמת גן וספרה. לא כספים, לא ימים בלוח. היא ספרה כמה פעמים ביקשה מעידן, בעלה, לשים לב. חמש פעמים בשבוע האחרון.
HE
זה היה בחמישה עשר ביולי, יום שישי, הדשא בגינת האירועים בפארק הירקון עדיין רטוב מהטל של הבוקר, כשקרן אברמוביץ' לבשה בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שמלה
HE
**עוגיות של רונן, "האווז המוזהבת" ברמת החי"ל, והכרטיס שהפסיק לעבוד בשבע בבוקר** רונן התרכן אליי ולחש: "תסתירי את הידיים מהשולחן, רואים את הכוויות.
HE
אסתי גבאי נעלמה לפני אחת עשרה חודשים. בוקר רגיל, יום שלישי, היא עזבה את הבית ברמת החייל, נכנסה למכונית ולא חזרה. את הרכב מצאו שבוע אחר כך בחניון התת-קרקעי
HE
מרגלית בוכריס לא שכרה את "פיט לכל החיים" לאבא שלה בגלל חוברת פרסום. היא שכרה אותם בגלל צנצנת חמוצים. זה לא דימוי — זו הייתה צנצנת ממשית, שעמדה
HE
גברת רחל אלמוג עמדה בפתח האולם ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ובמשך רגע אחד לא זז אף אחד. השעה היתה שבע בבוקר, שעת האימון הראשונה שלה, אבל אף אחד לא ציפה שהדלת
HE
במלון הממלכה בירושלים, בגאלת החמישים לחברת "אבני ים המלח", כולם הביטו בנועה אשכנזי. שמלת ברדי אדומה, שרשרת זהב וינטג' שהייתה שייכת לאמה
HE
השמיים מעל הבוסתן של אלון החשיכו בבת אחת באותו אחרי הצהריים של אוקטובר. רונית כפיר, שלושים ושש, ישבה במחסן הכלים וסידרה את החשבוניות של השוק האזרחי כשהיא
HE
— אמא עולה אלינו היום בערב. לתמיד. סידרתי הכול. נויה הרימה את הראש מהמחשב הנייד. לא תפסה במבט הראשון מה הוא אמר. חיפשה אותו בעיניים — פשוט הביטה בבעלה
HE
אבי לוין התעורר בשש וחצי בבוקר, כמו תמיד, בלי שעון מעורר. הווילון בחדר השינה ברחוב ביל"ו בפתח תקווה היה פתוח למחצה, והמיטה לידו הייתה כבר קרה.