יום שלישי, 12 באפריל 2026 היום החלטתי לכתוב כאן במזכרתי כמה שהתרחש בחיי מאז שהשנתי את העיניים על אורי, העובד הצעיר במחלקה שלי. אחרי שלושים וחמש שנות ותק
ילדה, איתו את מדברת? שאלתי. אני מחפשת את אמא, ראית אותה? בחינה אותי ילדה קטנה בכחשת חמש שנים, עיניה קפואות כזכוכית. הייתי בלב שלב של דירה בירושלים, רק
Inger krøb sammen på sofaen i en lille lejlighed på Nørrebro, hænderne presset mod underlivet. Alt gjorde ondt, pulserede og mindede hende om det, der
Hej Freja, du kan ikke komme nu jeg er simpelthen helt af kloden. Dennis og Nanna har smidt mig Mikkel og så smuttet de på besøg. Jeg kan ikke nå dem på telefonen.
Kære Dagbog, Jeg hedder Lars Andersen, og jeg skriver dette som en gammel mand, der har set sit liv udfolde sig mellem lastbiler, familie og de små, men
Sådan, gutter, fisket kan vente lidt, besluttede Viggo og greb fiskesnøren. Vi må redde den lille stakkels. Viggo styrede motorbåden gennem den rolige
טוב, נו, לא נרחיק אותך בזמן החג. תכיני שלוש מיטות אחיותיי והאחות הנכדה שלי נשארות לשינה. את תעבדי במטבח. גילה אביטל, וזה לא משנה שאני הבעלים היחיד של הבית הזה?
יוסי! אתה בבית? קרא לי, כשנכנס לדירה, ניגשתי אל אשתי. אני במטבח, ענתה יעל. היום היא חזרה מוקדם מהעבודה והחלה להכין ארוחת ערב. יוסי הלבש, שטף ידיים וירד למטבח.
יום שלישי, 12 במאי היום היה מלא במחשבות סוערות, ולכן קבעתי לעצמי לכתוב כאן, במחשב שבסלון, כדי לא להרפות מהרגשות. הטלפון רעם בפעם הרביעית בחצי שעה, והקול
Hey, jeg har lige brug for at få det hele ud på én gang, så lyt her. Freja, det er slut mellem os! Jeg vil have en rigtig familie, børn.