הגשם של קיץ יורד על קו ההר שבחוץ, טיפות רכות מרצדות על הזכוכית של החלון בחלל המוטת של דירתה של אורי בת תל אביב. השמש כבר מציצה, אך השמיים עדיין מושלמים
היום אני זוכר איך הכל התחיל, ואני מנסה לשכוח את מה שקרה, אבל הזיכרון תמיד חוזר. אשתי, לינור, לעולם לא משאירה אותי לבד במחשבות: «אתה יודע, שאני יודעת, ואתה יודע».
לאה, את בטוחה שהרגע הזה הוא המתאים ביותר להרות? יוליה, אנחנו כבר דיברנו על זה כמה פעמים. בדיוק בגלל שדיברנו, חוזרים על זה שוב. אתה ואורן נישאתם לפני שנה בלבד.
היום אני עומד לספר לכם על אירוע שחל בדירה החדשה בתל אביב, אחרי שעברתי שיפוץ שלם. אלינור, החברה היקרה שלי מהתיכון, נכנסה למטבח עם חיוך רחב וידיה עובדות
שלושהים זה לא רק חג לגברים. למשל, לאלה תיטובה, שעומדת לחגוג שלושים. תאריך עגול, יובל. המשפחה תתרכב ממקומות שונים: הדודה ליאורה מחיפה, בת דודתה מרינה מתל
אלון הודיע לי שאני צריכה לשרת את החברים שלו, ואני יצאתי לטייל בפארק. רות, למה אתה מתעסק? החברים יגיעו בעוד חצי שעה, והקפאין שלנו לא נשתה.
תמר רוזן משכה את האוזניות והחזיקה אותם לרגע, מרגישה איך החיבור של הקבל למקמונו משדר חום עדין אל קצות האצבעות. בחדר הישיבות האווירה הייתה צפופה.
אתה מרצח את הרצף שלנו? קול במאזין מזעיף, כמעט ברעש. נעמי, את שומעת אותי בכלל? אין לי לאן לשים את הילדים, ובאת בתשובה! ליאת משכה את הטלפון מאוזנה, קמטה
השכנה שלנו, תמר קפלן, החליטה שהיא יכולה לבקש מכל דבר! עכשיו היא רק רוצה לעבור לגור איתי. אני צריכה עצה של מישהו מבחוץ. המצב הוא כך: הילד שלי, נועם, חבר
הבוקר, לפני שהשעון הצפצף בטלפון האישי הישן, קם שמעון פטרוז, עדיין לפני שהמסך האדום הציג את השעה. הוא נעמיד את השעון למצב שבע, לא מתוך צורך אלא מתוך רוטינה