Life Lessons
Durante una hora observé a unos futuros padres recién salidos del instituto: risas estridentes, nombres improvisados y antojos en la sala de espera de la consulta ginecológica madrileña
00
Recuerdo como si fuera ayer aquella larga espera en la consulta del ginecólogo, hace ya tantos años, en Madrid. Eran otros tiempos, pero la impaciencia
Life Lessons
פעם אחת התקשרה אליי דודה רחוקה והזמינה אותי לחתונה של בתה — בת דודה מדרגה שנייה שלי, שאותה ראיתי לאחרונה כשהייתה בת שש. כשהיא הייתה בת שש. אני לא משופעת ברגשות משפחתיים עזים, אבל הניסיון להתחמק לא הצליח. — פעם בעשרים שנה מותר לנו להיפגש, רק תעזי לא לבוא, — אמרה הדודה בתקיפות. הוזמנה נשלחה עם יונים וורדים בשמם של סיון ואנטון, וגם יומיים לפני החתונה נזכרתי שוב — לא נותרה לי ברירה אלא ללכת. טוב, סופ”ש הלך, אבל לאן כבר אפשר לברוח? אז הנה אני, עם זר פרחים, מצב רוח על הפנים ורצון לעזוב אחרי שעה בשקט, מגיעה למסעדה, נכנסת לאולם, מושיבים אותי בשולחן עם חבורה של צעירים שמחים — חברים של החתן — שכבר שתו שתי צ’ייסרים ומתחילים להחמיא כמה שאני דודה מדהימה לכלה, ושבכלל לא נראית דודה, ויאללה, שהכרות שמחה וחגיגה גדולה תהיה פה. וכך היה. את הכלה כמובן לא זיהיתי, אחרי כל כך הרבה שנים — פעם הייתה עכברונית כהה, הפכה לבלונדינית מפוארת עם חזה מרשים. אהבתי אותה יותר כשהייתה עכברונית. האווירה הייתה די קודרת: המון דודות כעוסות עם בעלים, חתן עם עיניים מבהילות, כלה שבטוחה שהיא לא אמיתית ביופיה ובחזה שלה, ואם לא אנחנו — החבורה הקצבית, זה היה נראה כמו שבעה. הדודות לא חיבבו אותי בכלל. איחרתי לסבב הטוסטים הראשון, ואז התחיל השני. תורי. המנחה, אחרי שהבין מי אני, הכריז בשמחה: — ועכשיו תברך את הזוג המאושר הדודה הצעירה והיפה של הכלה! ואני, מכל הלב, אמרתי: — יקרים סיון ואנטון! גם קודם לא היה רועש במיוחד, אבל עכשיו נשתררה דממה מוחלטת, וברגע הזה הבנתי שאני בכלל לא רואה את הדודה שלי, וספק אם היא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה אותה. — הכלה קוראים ליהי, — לחשה בזעם הדודה שמולי בשמלה ורודה. — והחתן הוא עומר. — מה? ליהי? עומר מי? — כל מיני חוצפנים מסתובבים באירועים זרים בשביל לאכול ולשתות על חשבון אחרים, — הוסיפה הדודה. — גם אצלנו באירוע של הגיוס בא מישהו זר, בקושי הצלחנו לגרש אותו. אין בושה בכלל. בדיוק אז הבנתי — החגיגה בחתונה הזאת הרגע התחילה. פתאום כולם התכווצו חטפנית, עיניים נוצצות, מתרוממים קצת מהכיסאות. עדיין לא קימטו שרוולים, אבל היה בדרך לשם. — אבל הנה, יש לי הזמנה! — קראתי (כן, קראתי), מנופפת בהזמנה: — כתוב פה: סיון ואנטון, מסעדת “כך וכך”, אולם האירועים. הצלה באה מהמלצר. — גברת, — הוא אמר — יש לנו עוד אולם אירועים בקומה השנייה, אולי לשם את צריכה? — בטח, לשם היא צריכה. באה לאכול חינם. עוד רגע מסמנת פה, רצה שם לעוד מנות, — סיכמה הדודה בוורוד. — ואיך אנשים כאלה חוצפנים? הרפתקנית אחת! — וחוצפה, איריס, זה מזל שני, — הוסיפה דודה בשמלה ירוקה, במיוחד עוקצנית. אגב, ממש לא נראיתי כמו איזה טיפוס שוליים או נוכלת קטנה. למרות שאולי מהצד זה נראה אחרת. החברים של החתן דווקא ניסו להגן עליי, וקיבלו מהדודה בבז’: — הנה, כבר שיגעה את כל הגברים כאן! והדודה בוורוד מוסיפה: — אחת כזו גנבה לבוסית שלי את בעלה. רק תסובבי את הראש — תכף היא חותכת גם את הנעליים, רעה. מעולם לא גנבתי בעל של אף אחת, אבל פתאום הרגשתי כמו מפרקת נישואין סדרתית. ואפילו התחלתי לבדוק אולי איזה בעל יכול להתאים לי, מה כבר משנה, על כמה סעיפים אואשם פה. למזלי, המלצר הטוב רץ לאולם השני והחזיר איתו את הדודה האמיתית שלי, שנכנסה מהר, הבינה את העניינים ונשבעה שהיא מכירה אותי. תוך כדי שהיא קורצת לי וגם לצידו השני של החדר, מסבירה במבט שבעצם הייתי מוזרה תמיד. קיצור, פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו סיון השחומה היפה ואנטון שלא זוכרת איזה, ושם דאגו למזוג לי לא מעט משקאות חריפים. לפחות לא הספקתי לתת את המתנה. אבל החברים של החתן ההוא ליוו אותי ליציאה.
05
7.2.24 היום הזה התחיל כמו עוד יום רגיל, עד שהטלפון צלצל ובקצה השני הייתה דודה רחוקה, מזמינה אותי לחתונה של בתה בת דודתי השנייה, שאותה לא ראיתי מאז שהייתה בת שש.
Life Lessons
פעם אחת התקשרה אליי הדודה הרחוקה שלי והזמינה אותי לחתונה של הבת שלה – בת הדוד הרחוקה שלי, שאותה ראיתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. כלומר בגיל שש שלה. אין לי עודף רגשות משפחתיים, אבל ניסיונות ההתחמקות שלי לא עזרו. — לפחות אחת לעשרים שנה ניפגש, תעיזי לא להגיע, — איימה הדודה בהחלטיות. וההזמנה המעוטרת ביונים וורדים מסבטה ואנטולי נשלחה, יומיים לפני החתונה התבצע תזכורת – וכבר לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת ללכת. יאללה, נחשב ששבת הלכה לפח, אבל מה אפשר לעשות? הנה אני עם זר פרחים, מצב רוח מחורבן ורצון לברוח בסטייל אנגלי אחרי שעה, מגיעה לאולם האירועים, נכנסת לאולם, מושיבים אותי ליד חבורה עליזה של צעירים – חברים של החתן, שכבר שתו כמה וויסקים והתחילו להתלהב ולספר כמה הדודה של הכלה פשוט מהממת, שבכלל לא נראית דודתית ושכדאי שנתקרב ונעשה שמח. וכך עשינו. ברור שלא זיהיתי את הכלה – אחרי כל כך הרבה שנים, היא כבר לא אותה עכברונית כהה, אלא בלונדינית מרשימה וחזקה, עם חזה בשפע. אהבתי אותה יותר בעכברוניותה. ומה אני אגיד לכם, האווירה הייתה די כבדה: מלא דודות כעוסות עם בעלים, חתן עם עיניים מבוהלות, כלה בטוחה שמדובר במיס תבל בזכות המראה והחזה, ואם לא החברה המשעשעת שלנו (שבינתיים הייתה ממש שיכורה), אפשר היה לחשוב שמדובר בשבעה. הדודות בחנו אותי במבטים זועמים. פספסתי את סבב הברכות הראשון, אבל בדיוק התחיל הסבב השני. איתי. המנחה, אחרי שהתעניין מי אני, הכריז בשמחה: — ועכשיו תברך את הזוג המאושר הדודה הצעירה והיפה של הכלה! ובקול לבבי אמרתי: — סבטה ואנטולי היקרים! החתונה מראש לא הייתה סוערת, אבל עכשיו השתתק הכול – ובאותו רגע הבנתי שאני לא רואה בכלל את הדודה שלי, וסביר שלא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה אותה. — את הכלה קוראים לודה, — לחשה אליי בזעם דודה בשמלה ורודה ממול. — והחתן – זה בכלל אולג. — מה לודה? איזה אולג? — באים לאירועים של אחרים לאכול ולשתות בחינם, — הוסיפה הדודה. — אצלנו היה אחד כזה במסיבת גיוס לצה”ל, בקושי הצלחנו להעיף אותו. אין בושה לאנשים. פתאום הבנתי – פה באמת הולך להיות שמח. כל האורחים נדרכו, העיניים שלהם נצצו בצורה חשודה וכבר התחילו להתרומם מכיסאותיהם. עדיין לא שלפו את השרוולים, אבל הכיוון היה ברור. — סליחה, הנה, יש לי הזמנה! — קראתי (כן, ממש קראתי), מנופפת בהזמנה – סבטה ואנטולי, אולם כזה וכזה. המילט אותי המלצר. — גברת, יש לנו עוד אולם, בקומה השנייה, אולי את מחפשת שם? — כן, ברור, רוצה לאכול פעמיים בחינם. פה התייצבה, עכשיו תלך לשם – איזה חוצפה, — ציינה הדודה בוורוד. — איך האדמה סובלת כאלה? הרפתקנית! — וחוצפה, אירנה, זו מתנה משמיים, — זרקה דודה אחרת בשמלה ירוקה, והייתה אפילו יותר מעצבנת. רק לציין – אני לא נראית רמאית או איזה עבריינית, למרות שלפעמים מבחוץ זה נראה אחרת. החברה של החתן ניסתה להגן עליי, וקיבלה בתגובה: — תראו תראו, כבר עושה עיניים לגברים! והדודה בוורוד הוסיפה: — ככה בעלה של רואת החשבון הראשית נלקח, רק רגע לא תשגיח – כבר גמרו עליהן, מתחכמות. ואף פעם לא עשיתי את זה, אבל פתאום הרגשתי כאילו באמת הרסתי איזה זוגיות, אפילו התחלתי לבדוק איזה מהבעלים אולי שווה משהו – כבר לא משנה על מה אואשם. ברוך השם, המלצר האדיב טיפס לקומה השנייה, מצא את הדודה האמיתית והביאה, והיא מיד זיהתה אותי והצהירה שהיא מכירה אותי, תוך קריצה חכמה לכל הכיוונים – כאילו שיש לי בעיה בראש מההתחלה. בקיצור, פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו סבטה היפהפייה השחרחורת ואנטולי כלשהו, והשקו אותי בשוטים עד אין קץ. לפחות הספקתי לא לתת את המתנה. אבל החברים של החתן מהחתונה הראשונה עשו לי ליווי לביתי.
04
את שומעת? תקשיבי לסיפור שלא תאמיני יום אחד מתקשרת אליי דודה רחוקה כזו, מזמינה אותי לחתונה של הבת שלה, איזו קרובת משפחה רחוקה, שבפעם האחרונה שראיתי אותה
Life Lessons
פעם קיבלתי טלפון מדודה רחוקה שהזמינה אותי לחתונה של הבת שלה – בת הדודה הרחוקה שלי, אותה ראיתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. בשש שלה, לא שלי. אני לא מהמשפחתיות, אבל לנסות להתחמק לא עזר לי. “לפחות פעם ב-20 שנה אפשר להיפגש, תנסי לא לבוא ונדבר,” איימה הדודה. קיבלתי הזמנה עם יונים וורדים מסווטה ואנטולי, וגם תזכורת יומיים לפני – לא נותרה לי ברירה. נו טוב, שבת הלכה, אבל מה לעשות? אז הגעתי עם זר פרחים, מצב רוח גרוע ורצון לברוח אחרי שעה־שעתיים, נכנסתי לאולם וישבתי עם חבורה עליזה של חברי החתן. הם, אחרי כמה צ’ייסרים, התחילו להתלהב איזו דודה צעירה ויפה לנערה – ובכלל, בואי נתחבר ונשתולל. ככה היה. את הכלה כמובן לא זיהיתי – כל השנים הפכו אותה מעכברה כהה לבלונדינית שופעת. עכברה דווקא אהבתי יותר. האווירה הייתה כבדה – דודות חמוצות, דודים חמורי סבר, חתן מבוהל, כלה שקולטת כמה היא יפה וחזה לה – ורק החבר’ה שלי מכניסים קצת רוח חיים. הדודות נעצו בי מבטים זועמים. אחרתי לסבב הטוסטים הראשון והתחיל טקס טוסט שני – איתי. הטמאדה בדק מי אני, והכריז: “עכשיו תברך את הזוג הדודה הצעירה והיפה של הכלה!” פתחתי: “יקרים שלי, סווטה ואנטולי!” החתונה גם ככה לא רעשה, ופתאום – שקט קפוא. ואז קלטתי שלא ראיתי את הדודה שלי בכלל, וגם היא לא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה. “הכלה זה לודה,” לחשה דודה ממול, dressed in rose. “החתן – אולג.” “לודה? אולג?” “באים לאירועים זרים, אוכלים על חשבון אחרים,” צקצקה הדודה. “גם לנו לאיזה גיוס צץ כזה, בקושי העפנו אותו. בלי בושה!” ואז כבר עלה לי החשד – החתונה רק מתחילה… פתאום כולם מתקרבים, עיניים נוצצות, כמעט מקפלים שרוולים. “אבל יש לי הזמנה! תראו – כתוב: סווטה ואנטולי, מסעדה זו־וזו, אולם כזה־וכזה.” הציל אותי המלצר – “גברת, יש עוד אולם בקומה שנייה, אולי לשם את צריכה?” “ברור, בטח – באה לארוחת חינם. תסמן נוכחות פה, תדלג לשם,” סיכמה הדודה בוורוד. “איך אנשים כאלה לא נעלמים? הרפתקנית שכמותך!” “וחוצפה זו שמחה שנייה,” הוסיפה דודה בירוק, עוקצנית במיוחד. אני, אגב, לא נראית כמו נוכלת – אבל אולי מהצד זה אחרת. חברי החתן ניסו להגן עליי וקיבלו מהדודה בסגול: “אה, גם להם את מסובבת את הראש?” ההיא בוורוד הוסיפה: “כזאת בדיוק גנבה לבעלה של החשבת הראשית שלנו – תיזהרו רגע, ישר תחטוף לכן!” אף פעם לא גנבתי בעלים, אך פתאום הרגשתי מפתה מסוכנת. התחלתי אפילו לפזול מסביב – אולי באמת כדאי כבר לנצל את הסיטואציה… מזל טוב, המלצר הטוב רץ לאולם השני, הביא את הדודה האמיתית שלי ששיחקה אותה כאילו תמיד ידעתי וקרצה לכולם – ‘תבינו, היא לא בסדר מהבית’. ככה פינו אותי לאולם הנכון, איפה שכבר חיכתה לי סווטה הכהה ו… אנטולי, וקיבלתי הרבה אלכוהול נגד כל הרושם. לפחות לא הספקתי לתת מתנה – אבל ליווה אותי חצי מחברי החתן מהחתונה הלא נכונה.
02
Однажды мне позвонила дальняя тётя и пригласила на свадьбу своей дочери моей двоюродной племянницы, которую я последний раз видела, когда ей было шесть лет.
Life Lessons
Perdí las ganas de ayudar a mi suegra cuando descubrí lo que había hecho. Pero tampoco puedo abandonarla.
01
He perdido las ganas de ayudar a mi suegra desde que supe lo que hizo. Pero tampoco puedo dejarla sola. Tengo dos hijos. Mis hijos son de padres distintos.
Life Lessons
החתול ישן עם אשתי. הוא נשען עליה בגבו ודחק אותי באוויר עם כל ארבעת כפותיו. בבוקר הביט בי בחוצפה וגיחוך. כעסתי, אבל לא היה לי מה לעשות. בייבי, הבובה של הבית, קרן האור של אשתי. היא צחקה, ואני? לי לא היה מצחיק. לאותו “בייבי” טיגנה אשתי דג מיוחד, נקטפו ממנו האדרות, והעור הקריספי הוגש בערמה קטנה ליד חתיכות עסיסיות וחמות בצלחת פרטית. החתול הביט בי בחצי חיוך מזלזל, כאילו אומר: “אני פה הבעלים האמיתי.” לי נשארו רק חתיכות הדג שפסל. בקיצור, עשה ממני צחוק. לפעמים, בנקמה שקטה, דחפתי אותו מהצלחת או הספה; זו הייתה מלחמה מתמשכת. והיו גם הפתעות בנעליים. אשתי אמרה: “אל תפגע בו,” וליטפה את הקרן שלה. החתול הביט בי מלמעלה, ואני נכנעתי. מה אפשר לעשות, יש לי רק אישה אחת וזהו. אבל בבוקר ההוא… בבוקר ההוא, רגע לפני שיצאתי לעבודה, שמעתי את אשתי צורחת מהכניסה. רץ לשם, ראיתי חתול בגודל של כלוב, פרווה וסערת מצב רוח — תוקף את אשתי כמו שור מול סדין אדום. כשפנה אליי קפץ לי על החזה ודחף אותי כך שהתרסקתי לרצפה. קפצתי, תפסתי כיסא כמגן, משכתי את אשתי לסלון. החתול התנגש ברגל הכיסא ושאג, אך לא נרגע והמשיך לתקוף עד שנסגרה הדלת בינינו. ישבנו, שמענו את השריקות מאחור. חיטאנו שריטות ביוד ואלכוהול, התקשרנו לעבודה — “החתול שלנו התחרפן, נשרטנו ועלינו למיון.” ואז… האדמה רעדה, הבית נטה, שמשות נשברו, ודממה הסתוררה. שמנו את עניין החתול בצד ורצנו למטבח, יצאנו החוצה — מול הבניין פעורה בור עצום. שברי רכב, כנראה של השכן מהגז, זרועים סביב. מכוניות הפוכות מסתובבות כמו צבי ים, ברקע סירנות מכל עבר. המומים, הסתובבנו אל החתול: יושב בפינה, מחבק רגל שבורה, מייבב חרישית. אשתי קפצה אליו, הרימה אותו אליה. לקחתי את המפתחות, וירדנו במדרגות, שבע קומות בלי לעלות במעלית, לא מדברים. סליחה לכל הנפגעים בפיצוץ, אבל לנו יש פצוע משלנו. למזלנו, הרכב שלנו שלם. עלינו, דהרנו לווטרינר. ליבי התהפך כשברדיו התנגנה דווקא עכשיו המוזיקה של “שניים בבית קפה” של מיקי גבריאלוב. אחרי שעה בקליניקה — אשתי נושאת את האוצר שלה והחתול, עם רגל מגובסת, מציג אותה לכולם. כששמעו מה קרה, כל ההמתנה הפכה למפגן אהבה ורחמים לחתול שלנו. בבית, אשתי הכינה לחתול דג אהוב, וטיפלה בו כמו מלאך. לי השאירה את מה שנשאר. החתול הלך על שלוש ותוך כאב הביט בי — שניסה לעשות פרצוף של בוז, אבל יצאה רק הבעת כאב. לקחתי את חלקי הדג שלי, ניקיתי עצמות והנחתי בצלחתו. החתול הביט בי מופתע, הרים רגל שבורה ושאל בשקט. הרמתי אותו, קרבתי לפנים ולחשתי: “אולי אני לוזר, אבל עם אישה כזו וחתול כזה, אני המאושר שבגברים.” נישקתי אותו על האף. הוא גרגר בעדינות ודחף אותי בראשה. הנחתי אותו לאכול, ואנחנו — מחובקים, מחייכים אליו. מאז, החתול ישן דווקא איתי. מסתכל לי בפנים, ואני מתפלל לאלוהים רק לדבר אחד: שייתן לי עוד שנים רבות לראות אותם, את שניהם, איתי. לא צריך יותר. מילה שלי. כי זהו האושר האמיתי.
04
פעם, מזמן, עוד כשהיינו גרים בדירה הישנה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, היה לנו חתול אחד לא סתם חתול, אלא ממש תושב הבית: אפור, גדול וערמומי. קראנו לו צחי.
Life Lessons
החתול ישן עם אשתי: הוא נצמד אליה בגב ודוחף אותי בכל ארבעת רגליו, ובבוקר מביט בי בחוצפה ובזילזול. אני מתעצבן, אבל אשתי רק צוחקת – הוא הרי ה”מותק” וה”שמש” שלה. לו היא מטגנת דגים, מפזרת עצמות, מסדרת לו את הקרום הפריך לערימה קטנה ומגישה לו את החתיכות הכי טובות, ואני מקבל את השאריות. החתול מסתכל עלי כאילו הוא בעל-הבית האמיתי, ואני מחזיר מלחמה – לפעמים דוחף אותו מהצלחת, לפעמים מהספה – זו ממש מלחמה קטנה בבית. לפעמים הוא מחביא לי “הפתעות” בנעליים, ואשתי אומרת – “אל תפגע בו”, ומלטפת את השמש שלה. החתול האפור מביט עלי בהתנשאות ואני נאנח – מה לעשות, יש לי רק אחת כזאת, אז אני סובל. אבל באותו בוקר… כשיצאתי לעבודה שמעתי את אשתי צורחת. רצתי וראיתי שישה קילו פרווה ועצבים תוקפים אותה כמו שור משתולל. כשהופעתי, החיה קפצה עלי והעיפה אותי לרצפה. עם כיסא-מגן גררתי את אשתי לחדר, והחתול המשיך להשתולל עד שסגרנו את הדלת. אחר כך חבשנו ידים וטלפונים: אשתי מתקשרת לעבודה – “החתול השתגע, נצטרך ללכת לבית חולים”. אחריה אני, וחוזר מילה במילה. ואז… הקרקע רועדת, הבית מיטלטל, הזגוגיות במטבח ובמקלחת מתנפצות. מביטים החוצה – בור ענק מול הבית, חתיכות רכב פזורות, אמבולנסים וצפירות. המומים ומוטרדים אנו פונים אל החתול – הוא יושב בפינה, מחזיק בידו הימנית השבורה ובוכה בשקט. אשתי צורחת, מחבקת אותו, אני לוקח מפתחות ורצים למטה. לכל הפצועים מהפיצוץ – תסלחו, לנו יש פצוע משלנו! ברנו מאחור, ואנו טסים לווטרינר. בדרך הרדיו משמיע את מיכאל טריוורדייב “שניים בבית קפה” – ממש לא עוזר למצב רוח. אחרי שעה חוזרים – אשתי מחבקת את האוצר, והוא מדגים לכל המחכים את הרגל החדשה והתחבושות. כולם לוחצים לו את הכפה ושואלים לשלומו. בבית, שוב דג: הקרום הפריך לערימה, לי את השאריות. הוא, צולע ונאנח, מגיע לצלחת, מנסה להוציא בי פרצוף מתנשא – אבל כאב חזק מהמכה. אני מניח בצלחת שלו את הדג שלי, נקי מעצמות. הוא מביט בי בתדהמה, מייבב בשקט. מחבק אותו, מקרב לפנים: “אולי אני לא מוצלח, אבל עם כזו אישה וחתול כזה – אני המאושר שבאנשים”. מנשק אותו והחתול דוחף לי את הלחי עם ראשו. מאז החתול ישן רק איתי, מביט לי בעיניים ואני מבקש מאלוהים רק דבר אחד – שייתן לי עוד הרבה שנים לראות אותו ואת אשתי לידי. ולא צריך יותר כלום – מילה של חתול. כי זה האושר האמיתי.
04
החתול ישן עם אשתי. הוא נדחק אליה בגב ודחף אותי מכל הכיוונים עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא מביט בי במבט חצוף ומזלזל. אני מתעצבן, אבל אין לי מה לעשות.
Life Lessons
החתול שישן עם אשתי: קרב הלילה שלנו, דו-קרב על הדגים, והיום שבו הפך לאביר ששמר עלינו מפיצוץ הגז – איך הפכתי לאדם המאושר בעולם בזכות אשתי, החתול, וקצת מזל בחיים בישראל
04
החתול ישן עם אשתי. הוא נדחף אליה בגב ומרחיק אותי עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא הביט בי במבט חצוף ומלא בוז. התעצבנתי, אבל לא יכולתי לעשות כלום.
Life Lessons
—¡No quiero ser madre! ¡Quiero salir de casa! —Me lo dijo mi hija. Mi hija se quedó embarazada con 15 años y lo ocultó durante mucho tiempo. Mi marido y yo nos enteramos cuando ya estaba de cinco meses. Por supuesto, ni se contemplaba la posibilidad de abortar. Jamás llegamos a saber quién era el padre. Ella nos dijo que sólo estuvieron juntos tres meses y luego rompieron. Ni siquiera sabía cuántos años tenía él. —Quizá 17, quizá 18. Bueno, a lo mejor 19… —respondía. Por supuesto, mi marido y yo estábamos conmocionados al enterarnos de que nuestra hija esperaba un bebé. Sabíamos que iba a ser tremendamente complicado para toda la familia. Para colmo, mi hija insistía mucho en que quería tener al niño, quería ser madre. Yo veía claramente que aún no comprendía lo que eso significaba realmente. Cuatro meses después, dio a luz a un niño maravilloso: sano y fuerte. Sin embargo, el parto fue muy difícil y ella tardó cuatro meses en recuperarse. Por supuesto, sola no habría podido, así que dejé mi trabajo para cuidar de ella y de mi nieto. Después, cuando recuperó fuerzas, ya ni siquiera quería acercarse al bebé. Dormía por las noches y durante el día no quería ocuparse de él. Yo hacía todo lo que podía. Le hablaba, le suplicaba, le explicaba, hasta le gritaba que debía ayudarme. Y entonces me dijo: —Veo que tú le quieres de verdad. ¡Adóptalo tú! Yo seré su hermana. ¡No quiero ser madre, quiero salir con mis amigas, ir de fiesta! ¡Quiero divertirme! Pensé que podía ser depresión posparto. Pero no era eso. Simplemente no quería a su hijo. Al final, mi marido y yo tuvimos que tomar cartas en el asunto y conseguimos la custodia de nuestro nieto. Mi hija se volvió imprevisible, no nos hacía caso. Salía de noche y volvía de madrugada, sin ocuparse jamás de su hijo. Así vivimos varios años. Pensábamos que nada iba a cambiar. El niño crecía y aprendía cada día. En dos años, cambió muchísimo: creció, aprendió a andar y a hablar. Es un niño muy risueño y feliz. Se pone contentísimo cuando su madre vuelve a casa: corre a abrazarla y le cuenta sus cosas. Y entonces, el corazón de mi hija se ablandó: se convirtió en una madre maravillosa. Ahora pasa todo el tiempo libre con su hijo, lo abraza y lo besa constantemente. A menudo dice: —¡Qué feliz soy de tener un hijo! ¡Es lo más valioso de mi vida! ¡No lo cambiaría por nada! Mi marido y yo estamos profundamente felices de que, por fin, haya vuelto la tranquilidad a nuestra familia.
01
¡No quiero ser madre! ¡Quiero salir de casa! me gritó mi hija una tarde, hace ya tantos años. Mi hija, Inés, se quedó embarazada con apenas quince años.
Life Lessons
החתול ישן עם אשתי. הוא נשען עליה בגבו ודחק אותי באוויר עם כל ארבעת כפותיו. בבוקר הביט בי בחוצפה וגיחוך. כעסתי, אבל לא היה לי מה לעשות. בייבי, הבובה של הבית, קרן האור של אשתי. היא צחקה, ואני? לי לא היה מצחיק. לאותו “בייבי” טיגנה אשתי דג מיוחד, נקטפו ממנו האדרות, והעור הקריספי הוגש בערמה קטנה ליד חתיכות עסיסיות וחמות בצלחת פרטית. החתול הביט בי בחצי חיוך מזלזל, כאילו אומר: “אני פה הבעלים האמיתי.” לי נשארו רק חתיכות הדג שפסל. בקיצור, עשה ממני צחוק. לפעמים, בנקמה שקטה, דחפתי אותו מהצלחת או הספה; זו הייתה מלחמה מתמשכת. והיו גם הפתעות בנעליים. אשתי אמרה: “אל תפגע בו,” וליטפה את הקרן שלה. החתול הביט בי מלמעלה, ואני נכנעתי. מה אפשר לעשות, יש לי רק אישה אחת וזהו. אבל בבוקר ההוא… בבוקר ההוא, רגע לפני שיצאתי לעבודה, שמעתי את אשתי צורחת מהכניסה. רץ לשם, ראיתי חתול בגודל של כלוב, פרווה וסערת מצב רוח — תוקף את אשתי כמו שור מול סדין אדום. כשפנה אליי קפץ לי על החזה ודחף אותי כך שהתרסקתי לרצפה. קפצתי, תפסתי כיסא כמגן, משכתי את אשתי לסלון. החתול התנגש ברגל הכיסא ושאג, אך לא נרגע והמשיך לתקוף עד שנסגרה הדלת בינינו. ישבנו, שמענו את השריקות מאחור. חיטאנו שריטות ביוד ואלכוהול, התקשרנו לעבודה — “החתול שלנו התחרפן, נשרטנו ועלינו למיון.” ואז… האדמה רעדה, הבית נטה, שמשות נשברו, ודממה הסתוררה. שמנו את עניין החתול בצד ורצנו למטבח, יצאנו החוצה — מול הבניין פעורה בור עצום. שברי רכב, כנראה של השכן מהגז, זרועים סביב. מכוניות הפוכות מסתובבות כמו צבי ים, ברקע סירנות מכל עבר. המומים, הסתובבנו אל החתול: יושב בפינה, מחבק רגל שבורה, מייבב חרישית. אשתי קפצה אליו, הרימה אותו אליה. לקחתי את המפתחות, וירדנו במדרגות, שבע קומות בלי לעלות במעלית, לא מדברים. סליחה לכל הנפגעים בפיצוץ, אבל לנו יש פצוע משלנו. למזלנו, הרכב שלנו שלם. עלינו, דהרנו לווטרינר. ליבי התהפך כשברדיו התנגנה דווקא עכשיו המוזיקה של “שניים בבית קפה” של מיקי גבריאלוב. אחרי שעה בקליניקה — אשתי נושאת את האוצר שלה והחתול, עם רגל מגובסת, מציג אותה לכולם. כששמעו מה קרה, כל ההמתנה הפכה למפגן אהבה ורחמים לחתול שלנו. בבית, אשתי הכינה לחתול דג אהוב, וטיפלה בו כמו מלאך. לי השאירה את מה שנשאר. החתול הלך על שלוש ותוך כאב הביט בי — שניסה לעשות פרצוף של בוז, אבל יצאה רק הבעת כאב. לקחתי את חלקי הדג שלי, ניקיתי עצמות והנחתי בצלחתו. החתול הביט בי מופתע, הרים רגל שבורה ושאל בשקט. הרמתי אותו, קרבתי לפנים ולחשתי: “אולי אני לוזר, אבל עם אישה כזו וחתול כזה, אני המאושר שבגברים.” נישקתי אותו על האף. הוא גרגר בעדינות ודחף אותי בראשה. הנחתי אותו לאכול, ואנחנו — מחובקים, מחייכים אליו. מאז, החתול ישן דווקא איתי. מסתכל לי בפנים, ואני מתפלל לאלוהים רק לדבר אחד: שייתן לי עוד שנים רבות לראות אותם, את שניהם, איתי. לא צריך יותר. מילה שלי. כי זהו האושר האמיתי.
01
פעם, מזמן, עוד כשהיינו גרים בדירה הישנה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, היה לנו חתול אחד לא סתם חתול, אלא ממש תושב הבית: אפור, גדול וערמומי. קראנו לו צחי.
© 2026 VesperUm