Soñé que había un hombre, llamémosle Víctor Salcedo, un tipo enclenque y de voluntad disuelta, que vivía en una vieja casa de campo, una de esas casonas
יומן אישי, יום חמישי, 20:35 היום בערב שוב זה קרה. עומר ישב ליד השולחן בחדר האוכל, נועץ מזלג בקציצה שהכנתי, ומיישיר אליי מבט עם אותה ארשת ספקנית שכבר למדתי לזהות. “
נו, יותם, בבקשה! אני באמת לא יודעת מה לעשות, המים זורמים בלי שליטה, אני תיכף מציפה את כל השכנים, אתה הרי מכיר את המכשפה מהקומה מתחת, היא תוציא לי את הנשמה!
נו, גדי, בבקשה! באמת שאין לי מושג מה לעשות, המים מתפרצים, אני עומדת להטביע את כל הקומה! ואתה הרי זוכר את הגברת המרשעת מהדירה למטה היא תשרוף אותי חי!
נו, אליאב, בבקשה! אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, המים שוטפים, אני הולכת להציף את כל השכנים, ואתה יודע איך הגברת מלמטה תהרוס לי את החיים!
En la montaña y en la alegría Antonia queda viuda muy joven, a los cuarenta y dos años. Su hija, Begoña, ya está casada con un buen muchacho del pueblo
בילדותי, מתוך סקרנות ערה, ניסיתי להבין מיהו אבי. גדלתי בפנימייה ולאט לאט התרגלתי להיעדרותו, כאילו זהו חלק מהיומיום שלי, כמו ריח הגשם הראשון אחרי הקיץ בתל אביב.
Mi mujer y el padre Claudia solo fingía que quería conocer a los padres de Javier. ¿Para qué los quería, en realidad? No iba a vivir con ellos, y de su
כשהייתי ילד, היתה בי סקרנות להבין מיהו אבי. גדלתי בפנימייה ועם הזמן ההיעדרות שלו הפכה למשהו ‘רגיל’ עבורי. בגיל ארבע־עשרה הכרתי את אם ילדיי
כשהייתי ילדה, תמיד הייתה בי סקרנות מי בעצם אבא שלי? גדלתי בפנימייה, אז עם השנים החוסר הזה נהיה בשבילי איזה סוג של שגרה, כמו לאהוב שוקולד חם בקיץ.









