Life Lessons
¡Nos mudamos a vuestro piso! — El piso de Olga en el centro es una maravilla. Recién reformado, vamos, para entrar a vivir y ser feliz. — El piso es perfecto para una chica sola, —Rostam sonrió condescendiente a Inés, como quien trata a una niña ingenua—. Pero nosotros queremos dos, o mejor aún, tres hijos. Seguidos, uno tras otro. En el centro hay mucho ruido, no se puede ni respirar, y ni hablar de encontrar aparcamiento. Y lo fundamental: solo hay dos habitaciones. Aquí tenéis tres. Y el barrio es tranquilo, con guardería en el patio. — El barrio es de verdad estupendo —asintió Sergio, sin comprender aún adónde quería llegar su futuro yerno—. Por eso nos quedamos aquí. — ¡Justamente! —Rostam chasqueó los dedos—. Yo le digo a Olga: ¿para qué apretujarnos cuando hay una solución lista? Vosotros, siendo tres con vuestra hija, tenéis demasiada casa. ¿Para qué tanto espacio? Si apenas usáis una habitación y la tenéis de trastero. A nosotros nos vendría de perlas. Inés forzaba el aspirador en el armario de la entrada… [El título adaptado, fiel y dinámico, sería:] ¡Nos trasladamos a vuestro piso! Una propuesta familiar inesperada: entre reformas, herencias y planes de futuro, ¿es justo intercambiar el piso grande y tranquilo por el pequeño céntrico porque uno quiere tener más hijos? Un dilema de familia en el Madrid castizo, entre tradiciones, recuerdos de abuela y la audacia de una joven pareja que desafía el sentido común.
00
Nos mudamos a tu piso Alba tiene un piso estupendo en pleno centro. Reformado, listo para entrar y disfrutar comentó Luis con entusiasmo.
Life Lessons
הבן דוד של בעלי בא לביקור – קיבלנו אותו ואת משפחתו בלב שלם, הכנתי אוכל, דאגתי לאירוח חם, אבל הם לא הביאו אפילו מתנה קטנה לסבתא שחיכתה להם כל השבת – ולי זה כל כך חסר, כי אצלנו תמיד מגיעים עם תשומת לב
00
תקשיבי, אני לא יודעת אם אני ישנה מדי בגישה שלי, אולי היום העולם כבר שונה, אבל אני פשוט לא מצליחה להאמין שזה באמת השתנה. אמא שלי אף פעם לא אמרה לי: “
Life Lessons
הטיימר על השולחן — שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, — אמרה בלי להרים עיניים מהסיר. הוא קפא עם הצנצנת ביד, מביט אל המדף. המלח עמד במקום הרגיל, ליד הסוכר. — ולאן הוא אמור להיות? — שאל בזהירות. — לא לאן שהוא “אמור”, אלא איפה שאני מחפשת אותו. כבר דיברנו על זה. — יהיה לך קל יותר להגיד איפה, מאשר שאני אנחש, — ענה, מרגיש את הרוגז המוכר מתעורר בו. היא כיבתה בקול את הלהבה, שמה מכסה, פנתה אליו. — אני עייפה מכל הדיבורים. אפשר שלפעמים… זה פשוט יהיה במקומו? — כלומר שוב אני עושה הכול לא נכון, — סיכם, שם את המלח על אותו מדף, רק קצת יותר ימינה. היא כבר פתחה את פיה להשיב, אבל טרקה את דלת הארון ויצאה. הוא נותר לעמוד עם הכף ביד, בודק את הקולות במסדרון. אחר-כך נאנח, טעם את המרק, וללא מחשבה הוסיף עוד מלח. כעבור שעה הם ישבו לאכול בשתיקה. הטלוויזיה בסלון פטפטה חדשות, המסך השתקף בוויטרינה. היא אכלה לאט, כמעט בלי להסתכל עליו. הוא דקר את הקציצה במזלג, מהרהר איך שוב זה התגלגל לאותה מסילה: שטות קטנה, עקיצה, תגובה שלו, שקט שלה. — ככה נמשיך לחיות? — שאלה פתאום. הוא הרים עיניים. — מה כוונתך? — זאת הכוונה, — הניחה את המזלג, — אתה עושה משהו, אני מתעצבנת, אתה נעלב. וזה מעגל. — ומה האלטרנטיבה? — ניסה לחייך. — יש לנו מסורת. היא לא חייכה. — קראתי משהו, — אמרה. — על שיחות. פעם בשבוע. עם טיימר. הוא מצמץ. — עם מה? — עם טיימר. עשר דקות אני מדברת, עשר דקות אתה. בלי “אתה תמיד”, בלי “אתה אף פעם”. רק “אני מרגישה”, “חשוב לי”, “אני רוצה”. והשני לא מתווכח, לא מתגונן — רק… מקשיב. — זה מהאינטרנט? — בדק. — מספר. לא חשוב. אני רוצה לנסות. הוא לקח שלוק מים, קונה לעצמו זמן. — ואם לא בא לי? — שאל, מנסה שלא להישמע בוטה. — אז נמשיך לריב על מלח, — ענתה בשקט. — אני לא רוצה. הוא הביט בפניה. הקמטים לידה שפתיים העמיקו בשנים האחרונות, ולא שם לב מתי. היא נראתה עייפה, לא מהיום, מהחיים. — טוב, — אמר. — אבל אזהר, אני לא מבין בכל הטכניקות שלכם… — לא צריך להיות חזק, — חייכה עייפות. — צריך להיות אמיתי. בערב חמישי ישב על הספה, הטלפון ביד, מתחזה לקורא חדשות. בבטן תחושת המתנה לא נעימה, כמו לפני רופא שיניים. על שולחן הסלון שכב טיימר מטבח עגול, לבן, עם מספרים מסביב. בדרך-כלל היא השתמשה בו לאפייה. היום עמד ביניהם, כמו חפץ זר. היא הביאה שתי כוסות תה, התיישבה מולו בסוודר ביתי מרופט, שיער אסוף ברשלנות. — טוב, — אמרה. — מתחילים? — יש תקנון? — ניסה להתבדח. — כן. אני ראשונה. עשר דקות. אחר-כך אתה. אם לא נספיק, נדחה לשבוע הבא. הנהן, הניח את הטלפון בצד. היא לקחה את הטיימר, סובבה לעשר דקות, לחצה. קול תיקתוק חרישי נשמע. — אני מרגישה… — פתחה ושתקה. הוא תפס את עצמו מוכן ל-“אתה אף פעם” או “אתה תמיד”, והשרירים דרוכים. אבל היא, כשכפות ידיה משולבות, המשיכה: — אני מרגישה שאני מין… רקע. שהבית, האוכל, החולצות שלך, הימים שלנו — הכול כאילו מתנהל מעצמו. ואם אפסיק, זה יתמוטט ואף אחד לא ישים לב עד שיהיה נורא מאוחר. רצה לומר שהוא שם לב. פשוט לא אומר. שאולי היא לא נותנת לו להתערב. אבל זכר את הכלל — שותק. — חשוב לי, — הביטה בו חפוז ואז הסיטה מבט, — שהמאמצים שלי יהיו… נראים. לא חייבים להודות כל יום, לא מחמאות. אבל שתדע. שתדע שיש בזה השקעה, שזה לא מובן מאליו. בלע רוק. הטיימר מתקתק. רצה להתווכח שגם לו קשה, שגם בעבודה לא קל, אבל לכלל אין סעיף “להתפרץ באמצע”. — אני רוצה… — התנשפה. — לא להיות תמיד “ברירת-מחדל” על הכול — הבריאות שלך, החגים שלנו, היחסים עם הילדים. רוצה לפעמים להיות חלשה, לא רק “החזקה”. הביט בידיה. על האצבע טבעת מהעשור לנישואים — כבר לוחצת מעט. נזכר כמה התרגש לבחור מידה. הטיימר צפצף. היא נבהלה, חייכה במבוכה. — זהו, — אמרה. — עשר הדקות שלי. — אני… — כחכח. — עכשיו תורי. הנהנה, סובבה שוב לטיימר והושיטה לו. הרגיש תלמיד ליד לוח. — אני מרגיש… — פתח ומיד הבין שזה נשמע מוזר. — מרגיש שכשאני בבית, בא לי להסתתר. כי אם אעשה משהו לא נכון — יבחינו, אבל אם כן נכון — זה הרי מתבקש. הנהנה בשקט, לא קוטעת. — חשוב לי, — המשיך, מקשיב למילים של עצמו, — שכשאני בא מעבודה ומתיישב, זה לא יחשב פשע. אני לא יושב כל היום. גם בעבודה אני… בקיצור, עייף. תפס את המבט שלה — עייף, אבל מקשיב. — רוצה… — היסס. — שכאשר את כועסת, אל תגידי “אתה לא מבין כלום”. כי אני מבין. אולי לא הכול, אבל לא כלום. כשאת אומרת ככה, יש לי חשק להסתגר ולשתוק. כי כל תשובה — לא נכונה. הטיימר צפצף. קפץ כאילו שלף אותו ממים. ישבו בשקט. הטלוויזיה כבויה. ברקע זמזם משהו — מקרר או רדיאטור. — מוזר, — אמרה. — כמו חזרה גנרלית. — כאילו אנחנו לא נשואים, — חיפש מילה. — מטופלים. חייכה. — נו, מטופלים. ננסה חודש. פעם בשבוע. משך כתפיים. — חודש זה לא גזר דין. הנהנה, לקחה את הטיימר למטבח. ליווה אותה במבט ופתאום הבין שיש להם רהיט חדש. בשבת הלכו לסופר. היא הובילה עגלה, הוא אסף לפי רשימה: חלב, עוף, דגנים. — תביא עגבניות, — נתנה הוראה בלי להסתובב. ניגש, בחר אחדות, הכניס לשקית. בחצי פה רצה לומר “אני מרגיש שעגבניות כבדות”, חייך לעצמו. — מה? — הסתובבה. — מתאמן, — השיב. — בניסוחים החדשים. העיפה עיניים — חצי חיוך. — לא חובה בציבור, — אמרה. — למרות שאולי צריך. עברו ליד מדף עוגיות. ידו נשלחה לעבר האהובות עליה, נזכר בדבריה על סוכר ולחץ דם. היד קפאה. — קח, — אמרה כשראתה את היסוסו. — אני לא ילדה. אם לא אוכל — אביא לעבודה. שם את האריזה בעגלה. — אני… — התחיל ועצר. — מה? — שאלה. — אני יודע שאת עושה הרבה, — אמר בלחש מול התווית. — זה ליום חמישי. הביטה בו רגע והנהנה. — אציין לזכותך, — אמרה. השיחה השנייה הייתה קשה יותר. הגיע לספה באיחור: עבודה, פקק, טלפון מהבן. היא חיכתה, טיימר על השולחן, מחברת דקלה לידה. — מוכן? — שאלה בלי ברכה. — רגע, — הוריד מעיל, תלה על כיסא, הלך למזוג מים. חזר, התיישב, מרגיש את המבט שלה בגב. — לא חייבים — אמרה. — אם לא בא לך, תגיד. — בא לי, — ענה, אף בלב התנגד. — פשוט יום קשה. — גם לי, — השיבה קצרות. — אבל באתי בזמן. אחז בכוס. — טוב, — אמר. — קדימה. סובבה טיימר ל-10 דקות. — אני מרגישה, — פתחה, — שאנחנו חיים כמו שכנים. מדברים על חשבונות, אוכל, בריאות, לא על מה שחשוב באמת. לא זוכרת מתי תכננו חופשה רק בשבילנו, לא לפי מי הזמין. חשב על הקיבוץ אצל אחותה ועל הסופ”ש בשנה שעברה, מהוועד. — חשוב לי, — המשיכה, — שגם לנו יהיו תכניות משותפות, לא רק משימות. לא “פעם ניסע לים”, אלא ממש: לשם, בתאריך, ביחד — לא רק עליי. הנהן, למרות שמבטה היה מנותק. — אני רוצה, — גמגמה, — שנדבר על סקס לא רק כשאין. מביך לי, אבל חסר לי לא רק המעשה — גם מגע, חיבוק, בלי לוח זמנים. חש חום עולה באוזניים. רצה להתלוצץ ש-“בגיל שלנו זה פחות רלוונטי”, אבל לא יצא. — כשאתה מפנה גב, — אמרה, — אני חושבת שאני כבר לא מעניינת אותך. לא כאישה, בכלל. הטיימר מתקתק. השתדל לא להביט בו כדי לא לדעת כמה עוד נשאר. — זהו, — אמרה עם הצלצול. — תורך. הושיט יד לטיימר, רעדה. היא סובבה במקומו והגישה לו. — אני מרגיש, — התחיל, — שכשמדובר בכסף, אני בנק. כשאני מסרב — אומרים שאני קמצן, לא שמפחד. שפתיה התהדקו, אך שתקה. — חשוב לי שתדעי, — המשיך, — שאני מפחד להישאר בלי כרית ביטחון. זוכר איך היה בשנות התשעים. כשאת אומרת “יהיה בסדר”, אני מתכווץ. נשם. — אני רוצה, שכשאת מתכננת קניות גדולות, נדבר על זה ביחד. לא שפתאום את כבר רשומה, הזמנת, סגרת. לא מתנגד, רק לא אוהב הפתעות. הטיימר צפצף. נרגע. — אפשר שאגיב? — לא התאפקה. — זה לא לפי הכללים, אבל לא יכולה לשתוק. קפא. — תגידי, — ענה. — כשאתה אומר “בנק”, — רעד קולה, — נראה לי שאתה חושב שאני רק מבזבזת. גם אני פוחדת — מהמחלה, שתעזוב, להיות לבד. לפעמים אני קונה משהו רק להרגיש שיש עתיד. שאנחנו עוד מתכננים. פיה נפתח — עצר עצמו בזמן. הביטו זה בזה מעל השולחן כמו גבול מדינות. — זה כבר לא בטיימר, — אמר בשקט. — אני יודעת, — ענתה. — אני לא רובוט. חיוך עגום. — אולי השיטה הזאת לא לאנשים אמיתיים, — מלמל. — אלא למי שמוכן לנסות שוב, — אמרה. נשען אחורה, עייף. — להיום מספיק, — הציע. הביטה בטיימר, אחריו. — בסדר, — הסכימה. — אבל לא נחשב את זה ככישלון. פשוט… הערה בשוליים. הנהן. לקחה את הטיימר, הפעם לא הפנתה למטבח — רק קרבה לקצה השולחן, כאופציה לחזור. בלילה התהפך לאיטו. היא שוכבת גב אליו. הושיט יד, כמעט שם על כתפה — עוצר. המילים “מרגישה שכנה” מהדהדות. אסף את היד, התהפך ונעץ עיניים בתקרה. השיחה השלישית התחילה שבוע אחרי, עוד לפני הזמן, באוטובוס. נסעו יחד לקופת חולים: לו אק”ג, לה בדיקות. היה מלא, עמדו באחיזה למוט. היא הביטה בחלון, הוא בפרופיל שלה. — את כועסת? — שאל. — לא, — אמרה. — חושבת. — על מה? — שאנחנו מזדקנים, — ענתה מנוכרת מהנוף. — ואם לא נלמד לדבר עכשיו, לא יהיה כבר מתי. רצה לומר שהוא עוד בסדר, אבל שתק. נזכר איך אתמול התנשף במדרגות לקומה חמישית. — אני מפחד, — הפתיע את עצמו, — שישימו אותי בבית חולים, ואת תבואי עם אוכל ותכעסי. הסתובבה אליו. — אני לא אכעס, — אמרה, — אני אפחד. הנהן. בערב ישבו על הספה, הטיימר מוכן. הניחה תה ביניהם, התיישבה מולו. — נתחיל הפעם איתך, — הציעה. — אני כבר דיברתי באוטובוס. נאנח, סובב “10”. — אני מרגיש, — אמר, — שכשאת מספרת על עייפות, ישר נדמה לי שמאשימים אותי. גם אם לא אמרת. אני מתחיל להתגונן, עוד לפני שסיימת. הנהנה בשקט. — חשוב לי, — המשיך, — ללמוד להקשיב בלי להגן. לא יודע איך. לימדו אותי שמי שאשם — נענש. כשאת אומרת שרע לך, אני שומע “אתה רע”. אמר את זה בקול לראשונה. — רוצה, — סיכם, — שנקבע: כשאת מדברת על רגש, זה לא אוטומטית אשמתי. ואם עשיתי טעות — תגידי “אתמול”, “עכשיו”, לא “תמיד”. הטיימר מתקתק. היא מקשיבה. — זהו, — נשף כשצפצף. — תורך. הסבה את הדיסק. — אני מרגישה, — פתחה לאט, — שאני חיה כבר שנים על “להחזיק”. את כולם. את הילדים, אותך, ההורים. כשאתה שותק, אני גוררת לבד הכול. נזכר בשנה שעברה, בלוויה של אימה. אז באמת שתק יותר מדיבר. — חשוב לי, — המשיכה, — שתפנה בעצמך לשיחה. לא תחכה שאתפרץ. שפשוט תשאל “איך את?” או “בוא נדבר”. כשזה תמיד עליי — אני מרגישה נדחפת. הנהן. — רוצה, — לקחה רגע, — שנקבע שני דברים. אחת — לא מדברים ברצינות כשאחד מאיתנו עייף או כועס. לא בזריזות, לא תוך כדי. אם צריך — דוחים. מביט בה, מרוכז. — שנייה — לא צועקים ליד הילדים. אני יודעת שלא תמיד עומדת בזה, אבל לא רוצה שיראו אותנו צועקים. הטיימר צפצף, אבל לא עצרה. — זהו, — מיהרה להוסיף. — סיימתי. חייך קלות. — זה לא לפי התקנון, — העיר. — אבל כן לפי החיים, — השיבה. סגר את הטיימר. — מקבל, — אמר. — את שניהם. היא שחררה כתפיים. — גם אני, — הוסיף. — רוצה סעיף משלי. אחד. — איזה? — נדרך. — אם לא מספיקים לסיים בעשר דקות, — אמר, — לא מושכים את המריבה עד הלילה. דוחים לחמישי הבא. שיהיה פחות “חזית ארוכה”. הרהרה. — ננסה, — הסכימה. — ואם משהו בוער? — מכבים, — הנהן. — לא עם בנזין. צחקה קל. — סיכמנו, — אמרה. בין השיחות — החיים כהרגלם. בבקרים הוא הכין לעצמו קפה, היא טיגנה ביצים. לפעמים שטף כלים בלי בקשה. היא שמה לב — לא תמיד אמרה. בערב ראו סדרות, התווכחו על הדמויות. לפעמים פתחה פה להעיר “הנה, גם אנחנו כאלה”, ואז נזכרה בכלל ודחתה לחמישי. יום אחד, ערבבה מרק וחששה כשניגש אליה מאחור ונגע במותניה — סתם, בלי סיבה. — מה קרה? — שאלה בלי להביט. — כלום, — ענה. — מתאמן. — במה? — הופתעה. — במגע, — אמר. — שלא רק לפי לוח זמנים. חייכה, לא התרחקה. — אציין לזכותך, — אמרה. אחרי חודש שוב ישבו בספה, טיימר ביניהם. — ממשיכים? — שאל. — מה אתה חושב? — ענתה. הביט בגוף הלבן, בידיה, בברכיו. — חושב שכן, — אמר. — עוד לא למדנו. — גם לא נלמד, — משכה כתפיים. — זה לא מבחן. כמו לצחצח שיניים. צחק קלות. — השוואה רומנטית. — אבל מובנת, — ענתה. סובבה את הדיסק ל”10″ והחזירה את הטיימר. — היום בלי נוקשות, — הציעה. — אם נסטה — נתקן. — בלי פאנאטיות, — הסכים. נשמה עמוק. — אני מרגישה, — אמרה, — שנעשה לי יותר קל. לא בהכול, אבל פחות בלתי-נראית. אתה כבר יוזם, שואל. רואה את זה. הסמיק. — חשוב לי, — המשיכה, — שלא נפסיק כשיהיה קל יותר. שלא נחזור להרגלי השתיקה עד הפיצוץ. הנהן. — אני רוצה… — אמרה, — שעוד שנה נוכל להגיד: “אנחנו יותר כנים”. לא מושלמים, לא בלי ריבים — רק יותר כנים. הטיימר מתקתק. הוא מקשיב, לא מתבדח. — זהו, — סיימה עם הצלצול. — עכשיו אתה. הרים את הטיימר, סובב, הגיש. — אני מרגיש… — אמר, — שנהיה לי יותר מפחיד. פעם יכולתי להסתתר בשתיקה, עכשיו צריך לדבר. מפחד לפגוע, לטעות. היא מקשיבה, ראש מעט מוטה. — חשוב לי, — המשיך, — שתזכרי: אני לא אויב. אם אני מדבר על פחדים, זה לא נגדך. זה רק… עליי. עצירה קלה. — אני רוצה… — אמר, — שנישאר נאמנים לכלל: פעם בשבוע — בכנות וללא האשמות. גם אם לפעמים ניפול. שזו תהיה החוזה שלנו. הטיימר שוב צפצף. כיבה בלי לחכות. ישבו בשקט. מהמטבח נשמע קליק של הקומקום. מחוץ לדלת צחוק, טריקה של שכן. — אתה יודע, — אמרה, — חשבתי שיצריך רגע של חשיפה גדולה — כמו בסרטים. שהכול יתהפך. אבל בעצם… — כל שבוע קצת, — השלים. — כן, — הנהנה. — קצת-קצת. הביט בפניה. קמטים עוד כאן, העייפות גם. אבל משהו השתנה — אולי הקשבה. — נלך לשתות תה, — הציע. — נלך, — ענתה. לקחה את הטיימר, נשאה למטבח. שמה ליד הסוכר, לא מחביאה. הוא מילא את הקומקום, הדליק גז. — ביום חמישי יש לי רופא אחרי העבודה, — נשענה על השולחן. — אולי אאחר. — נדחה שישי, — ענה. — לא מדברים חשוב כשאת עייפה. הביטה בו וחייכה. — סיכמנו, — אמרה. פתח ארון, לקח שתי כוסות, הניח על השולחן. המים החלו לרתוח. — איפה לשים את המלח? — נזכר בשיחה הראשונה. הסתובבה, ראתה את הצנצנת. — איפה שאני מחפשת אותו, — ענתה כמכונה, ואז הוסיפה: — מדף שני, משמאל. הניח את הצנצנת על המקום. — עבר, — אמר. ניגשה, ליטפה את כתפו. — תודה ששאלת, — לחשה. הנהן. הקומקום רתח. הטיימר ישב בשקט על השולחן, מחכה לחמישי הבא.
05
הטיימר על השולחן שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, אמרה עינת, אפילו לא מסתכלת מהסיר. אלון קפא עם קופסת המלח ביד, בוהה במדף. המלח עמד במקום הרגיל, ליד הצנצנת של הסוכר.
Life Lessons
השאיר אותי לבד ליד שולחן החג, וברח לברך את החבר’ה במוסך – סיפור על חגיגת עשר שנים לנישואין שהפכה להתפכחות, בין עוף ממולא לבית מלא ריח שמן ואטימות גברית ישראלית
0172
השאיר אותי לבד ליד שולחן ערוך וברח לברך חברים במוסך אתה באמת הולך עכשיו? ככה פשוט לקום וללכת? קולה של דליה רועד, אבל היא מתאמצת לא להישמע פגועה, אלא מלאת נחישות.
Life Lessons
¡No queda nada bien que tus hijos tengan piso y el mío no! Busquémosle un piso con hipoteca: El dilema familiar de repartir viviendas entre hijos propios y de un matrimonio anterior en España
01
Diario de Lucía, 17 de mayo Hoy ha sido uno de esos días que me dejan pensando durante horas. Todo empezó cuando Ramón, mi marido, sacó un tema que me
Life Lessons
הטיימר על השולחן: איך מלח, שתיקות וטכניקת שיחות שבועית שינו זוג ירושלמי בסלון – מסע בין ריבים קטנים, כללים חדשים, פחדים ישנים ותקווה אחת לשנות הרגלים, דקה אחר דקה, בין קומקום רותח למדף עם הסוכר
01
הטיימר על השולחן שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, אמרה היא בלי להרים עיניים מהסיר. נעמדתי עם הצנצנת ביד, מסתכל על המדף. המלח עמד במקום הקבוע, ליד קופסת הסוכר.
Life Lessons
טיימר על השולחן — שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, — אמרה בלי להפסיק לערבב בסיר. הוא נעצר, קופסת המלח בידו, מביט למדף. המלח עמד במקומו הרגיל, ליד קופסת הסוכר. — איפה זה אמור להיות? — שאל בזהירות. — לא “איפה אמור”. איפה שאני מחפשת אותו. כבר הסברתי לך. — יותר קל לך פשוט להגיד, מאשר לי לנחש, — ענה, מרגיש את התסכול המוכר עולה בו. היא כיבתה ברעש את הגז, הניחה את המכסה, הסתובבה אליו. — נמאס לי כל פעם להסביר. אפשר לפעמים שזה פשוט… יהיה במקום. — כלומר שוב עשיתי לא נכון, — סיכם, והחזיר את המלח לאותו מדף, רק קצת יותר שמאלה. היא כבר פתחה את הפה להגיב, אך טרקה את דלת הארון ויצאה מהמטבח. הוא נשאר עומד עם כף בידו, מקשיב לצעדיה במסדרון. אחר כך נאנח, טעם את המרק, הוסיף מלח באופן אוטומטי. כעבור שעה אכלו בשקט. הטלוויזיה בסלון בישרה חדשות, המסך השתקף בזגוגית הוויטרינה. היא אכלה באיטיות, כמעט בלי להביט בו. הוא שיחק עם הכף בקציצה, חושב על כך שהכול שוב חוזר על עצמו: שטות, הערה, משפט שלו, שתיקה שלה. — ככה נמשיך לחיות? — שאלה פתאום. הוא הרים מבט. — איך את מתכוונת? — אני מתכוונת, — הניחה את המזלג, — אתה עושה משהו, אני מתעצבנת, אתה נעלב. וחוזר חלילה. — יש לנו מסורת, — ניסה לצחוק. — מה אפשר עוד? היא לא חייכה. — קראתי משהו, — אמרה. — על שיחות. אחת לשבוע. עם טיימר. הוא מצמץ. — עם מה? — עם טיימר. עשר דקות אני מדברת, עשר דקות אתה. בלי “אתה תמיד”, בלי “אתה אף פעם”. רק “אני מרגישה”, “חשוב לי”, “אני רוצה”. והשני לא עונה, לא מתגונן — רק מקשיב. — מאינטרנט? — בירר. — מספר. זה לא משנה. אני רוצה לנסות. הוא לקח שלוק ממים, מרוויח זמן. — ומה אם אני לא רוצה? — שאל, משתדל שהצליל לא יהיה חד מדי. — אז נמשיך לריב על המלח, — אמרה בשקט. — אני לא רוצה. הוא בחן את פניה. קמטי השפתיים העמיקו עם השנים והוא לא שם לב מתי. היא נראתה עייפה, לא מהיום אלא כמו מחיים שלמים. — טוב, — אמר. — רק שתדעי, אני לא חזק בכל ה… טכניקות שלכם. — לא צריך להיות חזק, — חייכה בעייפות. — צריך להיות אמיתי. בערב חמישי הוא ישב על הספה, הטלפון בידו, מעמיד פנים שהוא קורא חדשות. בבטן חיכתה אי־נוחות, כמו לפני ביקור אצל רופא שיניים. על השולחן בסלון שכב טיימר מטבח עגול, לבן, עם מספרים מסביב. לרוב היא השתמשה בו כשאפיתה עוגות. היום שכב ביניהם, כמו חפץ זר. היא הביאה שתי כוסות תה והתיישבה מולו. עליה היה סוודר ביתי רחב, השיער אסוף לקוקו מרושל. — נתחיל? — אמרה. — יש אצלנו תקנון? — ניסה להתלוצץ. — כן. אני ראשונה. עשר דקות. אחר כך אתה. ואם לא מספיק — שבוע הבא. הוא הנהן, הניח את הטלפון בצד. היא לקחה את הטיימר, סובבה ל-10, ולחצה. נשמע תקתוק קל. — אני מרגישה… — פתחה ואז השתתקה. הוא תפס את עצמו מחכה ל”אתה אף פעם” או “אתה שוב”, והשרירים כבר מוכנים להיסגר. אבל היא, כפות ידיה צמודות, המשיכה: — אני מרגישה שאני מין רקע. שהבית, האוכל, החולצות שלך, הימים שלנו — זה כאילו קורה לבד. ואם אפסיק, הכול יתפרק ואף אחד לא ישים לב עד שיהיה מאוחר מדי. רצה להגיד שהוא שם לב. שהוא פשוט לא אומר. שאולי היא לא נותנת לו לעשות כלום. אבל נזכר בכלל וסתם את פיו. — חשוב לי, — הביטה בו לרגע ואז שוב הסיטה מבט, — שמה שאני עושה יהיה… נראה. לא מחמאה או תודה כל יום, אבל שתגיד לפעמים לא רק שהמרק טעים, אלא שאתה מבין כמה זה קשה — וזה לא בא סתם כך. הוא בלע רוק. הטיימר המשיך לתקתק. רצה להתווכח שגם הוא עייף, שגם בעבודה לא קל. אבל אין בתקנון סעיף “להתפרץ באמצע”. — אני רוצה… — נשפה. — אני רוצה לא להיות “ברירת מחדל אחראית” על הכול. הבריאות שלך, החגים שלנו, הילדים. לפעמים להיות חלשה, לא רק להחזיק. הוא הביט בידיה. על האצבע טבעת שהביא לה לעשר שנות נישואין, קצת לוחצת עכשיו. זכר איך התרגש אז לבחור מידה. הטיימר צפצף. היא נרתעה, חייכה בתנועה עצבנית. — זהו, — אמרה. — עשר הדקות שלי. — ואני… — כחכח. — עכשיו אני. היא הנהנה וסובבה שוב ל-10, דחפה אליו. הרגיש כמו תלמיד ליד לוח. — אני מרגיש… — התחיל ומיד הרגיש מגוחך. — אני מרגיש שלפעמים בבית בא לי… להתחבא. כי אם אני עושה משהו לא נכון — ישר רואים. ואם נכון, אז זה פשוט… כמובן מאליו. היא הנהנה קלות, לא קוטעת. — חשוב לי, — המשיך, מקשיב לעצמו, — שכשהגעתי מהעבודה והשקעתי בכורסה, זה לא פשע. גם אני לא יושב כל היום, גם אני עובד. הביט בה. מבט עייף, אבל קשוב. — אני רוצה… — היסס. — כשתכעסי — אל תגידי “אני לא מבינה כלום”. אני כן מבין. אולי לא הכול, אבל לא אפס. כשאת אומרת את זה, בא לי להיסגר. כי כל תשובה תהיה שגויה. הטיימר שוב צפצף. הוא נרתע, כאילו נמשה ממעמקים. ישבו בדממה. הטלוויזיה כבויה, במטבח משהו זימזם — מקרר או רדיאטור. — מוזר, — אמרה. — כאילו חזרה. — כאילו אנחנו לא זוג, אלא… — חיפש מילה. — מטופלים. היא חייכה חצי חיוך. — אז מטופלים. נסה חודש אחד, פעם בשבוע. הוא משך בכתפיו. — חודש זה לא גזר דין. היא לקחה את הטיימר, חזרה למטבח. הוא ליווה אותה במבט וחשב שלאט־לאט נכנס להם פריט ריהוט חדש הביתה. בשבת הלכו לקניות. היא הלכה לפניו עם עגלה, הוא אחריה עם הרשימה: חלב, עוף, דגנים. — תביא עגבניות, — אמרה בלי להסתובב. הוא בחר כמה עגבניות, שם בשקית. פתאום רצה לומר “אני מרגיש שהעגבניות כבדות”, וחייך לעצמו. — מה? — הסתובבה. — מתאמן, — ענה. — בניסוחים חדשים. גלגלה עיניים, אבל נמתח לה חיוך קטן. — לא חייבים אנשים, — אמרה. — למרות שאולי… צריך. עברו ליד מדף עוגיות. הוא שלח יד לעוגיות האהובות עליה, נזכר מה אמרה על סוכר ולחץ דם. היד קפאה. — תקנה, — קלטה את ההתלבטות. — אני לא ילדה. אם לא אוכל — אקח לעבודה. הוא שם את החבילה בעגלה. — אני… — התחיל ועצר. — מה? — שאלה. — אני מבין שאת עושה הרבה, — פלט בהתבוננות בתווית המחיר. — זה ליום חמישי. הביטה בו, חייכה קלות. — אספור לך, — אמרה. השיחה השנייה הייתה קשה יותר. הוא התיישב על הספה באיחור של רבע שעה: עבודה, פקק, שיחה מהבן. היא כבר חיכתה, הטיימר על השולחן, המחברת שלה ליד. — מוכן? — שאלה. — רגע, — תלה את המעיל, הלך למטבח, מזג מים. חזר, ראה את מבטה בגבו. — לא חייב, — אמרה. — אם לא מתאים, תגיד. — מתאים, — ענה, על אף שפנימה הכול רצה לסגת. — פשוט יום קשה. — גם שלי, — ענתה בקצרה. — אבל הגעתי בזמן. הוא לחץ כוס ביד. — בסדר, — אמר. — נתחיל. היא סובבה את הטיימר ל-10. — אני מרגישה, — אמרה, — שאנחנו חיים כמו שכנים. מדברים על חשבונות, קניות, בריאות, כמעט לא על רצונות. לא זוכרת מתי תכננו חופשה זוגית, ולא לפי מי שהזמין אותנו. חשב על הצימר אצל אחותה והספא משנה שעברה שההסתדרות שלחה אליהם. — חשוב לי, — המשיכה, — שתהיה לנו תוכנית משותפת, לא רק מטלות. לא רק “פעם ניסע לים”, אלא באמת: לפה, אז, לכמה ימים. ושיהיה ביחד, לא שאני דוחפת. הנהן, היא הביטה מעבר לו. — אני רוצה… — נעצרה. — שאני אוכל לדבר על סקס לא רק כשרבנו בגלל זה. מביך אותי, אבל חסר לי לא רק מעשה, אלא גם… תשומת לב. חיבוק, נגיעה, לא לפי לוח זמנים. חש חום אוחז באוזניו. רצה להתלוצץ שזה כבר לא הגיל, אבל לא הצליח. — כשאתה מסתובב אל הקיר, — אמרה, — אני חושבת שכבר לא חשוב לך. לא רק כאישה — בכלל. הטיימר מתקתק. הוא לא הביט בו שלא יראה כמה נשאר. — זהו, — אמרה כשהצליל נשמע. — תורך. שלח יד אליו, רעדה לו היד. היא עצמה סובבה וקרבה אליו. — אני מרגיש, — פתח, — שכסף מדברים עליו כאילו אני… כספומט. אם אני מסרב — זה קמצנות, לא פחד. היא שתקה, שפתיה קפוצות. — חשוב לי שתדעי, — המשיך, — שאני פוחד להישאר בלי רשת ביטחון. זוכר את שנות התשעים, כל שקל נמדד. כשאת אומרת “מה יש, יהיה בסדר”, אני מתכווץ. נשם עמוק. — אני רוצה, שכשתתכנני הוצאה גדולה — נדבר מראש. לא שאת מודיעה: נרשמתי, קניתי, הזמנתי. לא מפריע לי כסף — מפריעים לי הפתעות. הטיימר צפצף. נשם לרווחה. — אני יכולה להגיב? — התפרצה. — לא לפי הכללים, אבל לא שותקת. קפא. — תגידי, — אמר. — כשאתה אומר “אני כספומט”, — רעדה קולה, — אני מרגישה שאתה רואה אותי כמבזבזת. גם אני פוחדת. להיות חולה, שתעזוב, להישאר לבד. לפעמים אני קונה משהו כי אני רוצה להרגיש שיש לנו עתיד. שאנחנו עוד חולמים. פתח פה, סגר. הביטו זה בזו כניצבים משני צידי שולחן. — זה לא לפי הטיימר, — לחש. — יודעת, — ענתה. — אני לא רובוט. חייך במרירות. — אולי הטכניקה הזו לא מתאימה לאנשים חיים, — מלמל. — היא למי שרוצה לנסות שוב, — ענתה. נשען אחורה, מרגיש עייפות בכל הגוף. — מספיק להיום, — הציע. הביטה בטיימר, ואז בו. — טוב, — הסכימה. — אבל לא נכשלנו. רק הערה בשוליים. הנהן. היא לקחה את הטיימר, לא החזירה, רק הניחה קרוב לקצה, כאילו תשאיר פתח לחזור. בלילה התקשה להירדם. היא שכבה על ידה, גב אליו. רצה להניח לה יד על הכתף — עצר כמה ס”מ לפני. המילים שאמרה הדהדו לו בראש. לאט־לאט משך ידו והתהפך על גבו, בוהה בחושך. השלישית הגיעה שבוע אחרי, אבל התחילה באוטובוס. נסעו יחד לקופת החולים: לו א.ק.ג, לה בדיקות. היה דחוס, עמדו צמוד. היא שתקה, מביטה בחלון, הוא בפרופיל שלה. — את כועסת? — שאל. — לא, — ענתה. — חושבת. — על מה? — שאנחנו מתבגרים, — ענתה בלי להסיט מבט. — ואם לא נלמד לדבר עכשיו, אחר כך לא נוכל. רצה לענות שעדיין בסדר, אבל זכר איך השתנק אתמול במדרגות. — אני פוחד, — הפתיע את עצמו, — שאם אשכב בבית חולים, תבואי ותכעסי עלי בשקט. פנתה אליו. — אני לא אכעס, — אמרה. — אפחד. הנהן. בערב, בסלון, הטיימר על השולחן. שתי כוסות תה, היא מתיישבת מולו. — היום תתחיל אתה, — הציעה. — לי נגמרו מילים כבר באוטובוס. נאנח, סובב ל-10. — אני מרגיש, — אמר, — שכאשר את מדברת על עייפותך, ישר נדמה לי שאת מאשימה אותי. גם אם לא. אני ישר מתגונן, אפילו לפני שסיימת. היא הנהנה. — חשוב לי, — המשיך, — ללמוד להקשיב, לא רק להתגונן. אבל לא לימדו אותי. כילד, אשמה הייתה עונש. וכשאת אומרת שרע לך, אני שומע “אתה רע”. פעם ראשונה אמר בקול. — אני רוצה — שנקבע: כשאת מדברת על הרגשתך, זה לא אשמתי אוטומטית. ואם יש טעות — תגידי “אתמול”, “עכשיו”. הטיימר מתקתק. היא מקשיבה. — זהו, — סיים כשנשמע הצליל. — תורך. היא סובבה. — אני מרגישה, — אמרה לאט, — שחייתי שנים ב”להחזיק”. על כולם. כשאתה שותק אני מרגישה שגררתי את כל העגלה לבד. הזכיר לו את לוויית אמה אשתקד. אז באמת שתק הרבה. — חשוב לי, — המשיכה, — שתתחיל שיחות לפעמים. שלא כל פעם אני אדחוף ואהיה הנודניקית. הנהן. — אני רוצה — נסעה והוסיפה, — שנקבע שני כללים. אחד: לא מדברים רציני כשמישהו כבר עייף או כועס. דוחים. הביט בה. — שניים: לא מרימים קול ליד הילדים. לפעמים קשה, אבל אני לא רוצה שיראו אותנו צורחים. הטיימר צפצף, היא סיימה מהר. הוא חייך במבוכה. — זה כבר לא לפי התקנון, — העיר. — אבל לפי החיים, — ענתה. כיבה את הטיימר. — מסכים, — אמר. — עם שני הכללים. היא הרפתה כתפיים. — ואני, — הוסיף, — רוצה כלל אחד. — איזה? — נבהלה. — שאם לא סיימנו בזמן, — אמר, — לא נושאים מריבה עד הלילה. דוחים לחמישי הבא. בלי “החזית”. הרהרה. — ניסוי, — אמרה. — אם דחוף — נתגבר. — רק לא עם דלק, — חייך. — סגרנו, — אמרה. בין שיחות, החיים זרמו. בבוקר הוא מבשל קפה, היא מקפיצה חביתה. לפעמים שוטף כלים בלי לבקש. היא רואה, לא תמיד אומרת. בערב רואים סדרה, מתווכחים על הדמויות. לפעמים רצתה לומר “גם אצלנו”, ואז זוכרת את הכלל — למחרת. פעם אחת עמדה ליד הגז, הוא ניגש ושם יד על מותנה. סתם. — מה? — שאלה. — כלום, — ענה. — מתאמן. — במה? — הופתעה. — במגע, — חייך. — לא רק לפי לוח זמנים. היא חייכה. — אספר לזכותך, — אמרה. אחרי חודש שוב ישבו על הספה, הטיימר ביניהם. — ממשיכים? — שאל. — מה אתה אומר? — הפנתה אליו. הביט על גוף העיגול הלבן, על ידיה, על ברכיו. — כן, — ענה. — עוד לא למדנו. — ואף פעם לא נלמד, — משכה בכתפיים. — זה לא בחינה. זה כמו לצחצח שיניים. התחייך. — דימוי רומנטי. — אבל מובן, — ענתה. סובבה ל-10, הניחה. — היום בלי דרמות, — הציעה. — אם נסטה — נחזור. — בלי קיצוניות, — הסכים. נשמה. — אני מרגישה, — אמרה, — שנהיה לי יותר קל. לא בהכול, אבל… כאילו הפסקתי להיות בלתי נראית. אתה התחלת לדבר, לשאול. אני רואה את זה. הסמיק קצת. — חשוב לי, — המשיכה, — שלא נפסיק כשתהיה תקופה “קלה”. שלא נחזור להרגל לשתוק עד שמתפוצצים. הנהן. — אני רוצה, — אמרה, — שעוד שנה נוכל להגיד שהיינו יותר כנים. לא מושלמים, לא בלי ריבים — פשוט כנים. הטיימר מתקתק. עכשיו רצה להקשיב, לא להתלוצץ. — זהו, — סיימה כשהצליל נשמע. — תורך. לקח את הטיימר, סובב והפעיל. — אני מרגיש, — אמר, — שנהיה לי מפחיד יותר. פעם יכולתי להתחבא בשתיקה, עכשיו צריך לדבר. ופוחד להעליב. היא הקשיבה, ראש טיפה מוטה. — חשוב לי, — המשיך, — שתזכרי: אני לא אויב. כשאני אומר פחדים שלי — זה לא נגדך. זה רק אני. השתהה. — אני רוצה, — אמר, — שנשמור על הכלל. פעם בשבוע — אמיתי, בלי האשמות. גם אם לפעמים נתפלק. שיהיה כמו… החוזה שלנו. הטיימר צפצף שוב. כיבה אותו מייד. ישבו בשקט. משהו נקש במטבח — קומקום. בדירה ממול צחקו, טרקת דלת כניסה. — חשבתי שצריך גילוי אחד גדול, — אמרה. — כמו בסרטים. שיהיה שינוי. אבל בעצם… — בעצם כל שבוע, קצת, — השלים. — כן, — הנהנה. הביט בפניה. הקמטים לא נעלמו, גם העייפות לא. אבל במבט הייתה עוד שכבה, אולי תשומת לב. — בואי נשתה תה, — הציע. — בוא, — הסכימה. לקחה את הטיימר למטבח. הניחה ליד קופסת הסוכר, לא החביאה. הוא מילא קומקום, הדליק אש. — בחמישי הבא אחרי העבודה יש לי תור לרופא, — אמרה, נסמכת על השולחן. — אולי אאחר. — אז נדחה לשישי, — ענה. — לא מדברים כשהגעת גמורה. הביטה בו וחייכה. — סגרנו, — אמרה. הוא פתח ארון, הוציא שתי כוסות, הניח על השולחן. עלי הקומקום רתחו. — איפה לשים את המלח? — נזכר בשיחה הראשונה. הסתובבה, ראתה את הקופסה בידו. — איפה שאני מחפשת, — ענתה אוטומטית, ואז עצרה, הוסיפה: — מדף שני, משמאל. הוא הניח במקומה. — קיבלתי, — אמר. היא נעמדה קרוב, נגעה בכתפו. — תודה ששאלת, — אמרה בשקט. הנהן. הקומקום רתח חזק. הטיימר שתק על השולחן, מחכה לחמישי הבא.
04
טיימר על השולחן שוב שמת את המלח לא במקום, אמרה היא, כשעיניה בתוך הסיר. הוא נעצר עם שייקר המלח בידו, מביט אל המדף. המלח במקומו הרגיל, ליד קופסת הסוכר.
Life Lessons
מריה חגגה 64… והיא עדיין משלמת את ההוצאות של בנה בן ה-33, שמעולם לא הצליח לעמוד על הרגליים מריה תמיד חלמה על שני דברים: שהילדים שלה יגדלו בריאים… ושיום אחד היא תוכל סוף סוף לנוח קצת. לא מותרות. לא טיולים. לא נוחות. רק מנוחה. אבל החיים רצו אחרת. הבן הבכור שלה, אנדריי, סיים אוניברסיטה… אבל לא מצא עבודה קבועה. היו לו ארבע עבודות זמניות. כולן בשכר נמוך. כולן בלי תנאים. כולן בשעות שנראו כמו עונש. הוא ניסה לשכור דירה. הכסף לא הספיק. ניסה לחסוך. לא הצליח. ניסה “להתעשת”. המציאות היכתה בו שוב באותה עוצמה. אז הוא חזר הביתה. עם תרמיל, כמה חולצות… והפסד אחד שלא דיבר עליו בקול. מריה קיבלה אותו כמו שרק אמא יודעת: מזון חם, מיטה מוצעת, והמשפט “אל תדאג, בני… יהיה טוב.” חודשים. שנים. הדלת אף פעם לא נסגרה בפניו. והגיע יום הולדת 64 של מריה. עוגה פשוטה. שלוש נרות. משאלה אחת שלא נאמרה. וכשהיא חתכה את העוגה, אנדריי שמע אותה אומרת דבר שחתך אותו עמוק: — “הלוואי שאוכל להפסיק לעבוד… לפחות שנה לפני שאלך.” אנדריי השפיל מבט. לא מבושה. מכאב. ברגע ההוא הבין משהו שלקח לו שנים לקבל: 💔 זה לא שהוא לא רצה לעמוד בזכות עצמו. זה שהמדינה הזו דואגת שאדם בוגר ומוכן ייאלץ לחיות כמו מתבגר בלי אמצעים. 💸 המשכורות לא מספיקות. המחירים בלתי אפשריים. האפשרויות – מעטות. והאינפלציה… לא חוסכת מאף אחד. מריה לא החזיקה בן חסר אחריות. היא החזיקה בן שמערכת שלמה קיצצה לו את הכנפיים. ואנדריי לא “היה על חשבון אמא”. הוא היה חלק מדור שעובד יותר… בשביל לקבל פחות. באותו לילה, כשהביט באמא שוטפת כלים ביום ההולדת שלה, הבטיח לעצמו בלב: “אמא, אני לא אתן לך לסיים את החיים תומכת בי. אני אמצא דרך. גם אם ייקח זמן. גם אם יכאב. גם אם אצטרך להתחיל מאפס אלף פעמים.” כי יש אמיתות ששוברות את הלב: 🧠 הרבה הורים ממשיכים לעזור לילדים בוגרים… לא כי רוצים, אלא כי החיים הפכו יקרים מהחלומות. והרבה ילדים נשארים בבית… לא כדי “לחיות על חשבון ההורים”, אלא כי אין ברירה אחרת. 💬 מילות סיום אל תשפטו את הילד שעדיין לא עזב. אל תעברו על פני ההורה שעדיין נותן מעצמו. הבעיה היא לא במשפחה… אלא במציאות שאילצה אותם לחיות כך.
02
שולמית הגיעה לגיל 64… ועדיין משלמת את ההוצאות של הבן שלה, עידו, שהוא בן 33 ולא הצליח לעוף מהקן. שולמית תמיד חלמה על שני דברים: שהילדים שלה יגדלו בריאים…
Life Lessons
שני גברים על הגב שלי: איך הדירה התל־אביבית שלי הפכה לג’ונגל גברי, ומה קרה כשאמרתי סוף־סוף “די”
0115
טוב, תבחר: או אני, או אחיך וכל החברות הלא־מזוהות שמסתובבות פה! ממש עברת כל גבול. קודם הבאת את כל המשפחה לשבת כאן לי על הצוואר, ועכשיו עוד גם נשים לא מוכרות?
Life Lessons
Hace poco conocí a una mujer que paseaba por la calle con su hija de año y medio, completamente absorta en sus pensamientos, ajena a todo lo que ocurría a su alrededor
00
Hace poco encontré a una mujer paseando por el barrio de Malasaña en Madrid, llevando de la mano a su hija de poco más de un año y medio.
© 2026 VesperUm