– אתה מבין שאמא קשה? – יגאל זרק את המפתחות של האוטו מהיד ליד, אפילו לא הסתכל לעברי. – היא גידלה שתילים. כל כך קשה לעזור שלושה ימים? כל פעם אותו הדבר מתחיל.
עמדתי ליד תא המטען הפתוח והבטתי בשלושה תיקים ענקיים שארזתי לבד. באחד – בגדים של הילדים, באחד – סווטשירטים לערב, ובשלישי – מצעים, כי חמותי סירבה לתת לנו משלה מהארון.
מאיה שלנו, בת החמש, כבר התפתלה על המושב האחורי, לוחצת אליה ארנב פרוותי, ואיתי, שחגג שמונה, דפדף בעצבנות בקומיקס. לפני היה סוף שבוע נוסף שהיה אמור להיות מנוחה לגיטימית אחרי ארבעים שעות עבודה בהנהלת חשבונות, אבל במקום זה הבטיח להפוך לעבודת פרך מרצון.
– שלושה ימים לעזור – זה כשאנחנו מגיעים, עושים מנגל ובערב משקים שתי ערוגות, יגאל – הקול שלי נשמע רגוע. – אבל כשאני עומדת כפופה מעל תותים משמונה בבוקר עד שמונה בערב, ורות מפקחת על כל שיח, זה נקרא אחרת.
בעלי פתח בכעס את הדלת של הנהג והתיישב מאחורי ההגה.
– בסדר, בוא ניסע כבר. שם נסתדר. במקום תמיד הכל נראה יותר פשוט.
התיישבתי במושב הנוסע, חגרתי והבטתי בכביש. האוטו זז, משאיר מאחור את שכונת המגורים השקטה שלנו שקועה באבק. לפנינו היו שעתיים על כביש 6 הלוהט, חום ותחושה שאני שוב מוותר על העמדות שלי בלי קרב.
תשע שנות נישואין לימדו אותי שהתווכח עם יגאל על ההורים שלו – זה כמו לנסות לעצור רכבת בדהירה. יותר קל להסכים, לסבול יומיים, ואז לחזור לעצמי שלושה ימים בדירה בעיר. אבל הפעם משהו בפנים התנגד בעקשנות, כאילו חוט דק נמתח עד הקצה.
הדרך נמשכה אינסוף. הילדים מאחור התחילו להתבכיין לקראת אמצע הנסיעה. איתי התלונן על החום, מאיה הפילה את הארנב שלה בין המושבים ובכתה בשקט. יגאל כעס, הגביר את הרדיו שבו ניגנו איזה שירי פופ ישנים, ועקף כל משאית תוך כדי תמרונים חדים.
– היה חובה לקחת כל כך הרבה דברים? – הוא זרק, מציץ בראי האחורי. – אמא אמרה שיש לה בגדים ישנים לגינה. למה את סוחבת את התיקים האלה?
– כי הבגדים הישנים של אמא שלך – אלה חלוקים שמנוניים במידה 56, שלא נוח לי ללכת בהם – ניסיתי לדבר ברוגע. – ולילדים צריך בגדים נקיים להחלפה.
– אה, בסדר, אל תתחילי. תמיד את מחפשת בעיות איפה שאין. אמא מחכה, אפתה עוגות גבינה, ואת נוסעת עם פרצוף כאילו לוקחים אותך להוצאה להורג.
שתקתי. לא רציתי להתווכח, וגם לא היה טעם. יגאל חשב שהנסיעה למושב של ההורים שלו – זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו בסוף שבוע. בשבילו זו היתה חזרה לילדות, שם אפשר להסתובב במכנסיים קצרים ישנים, לשתות חלב טרי מהפרה של השכן ולהיות אחראי על כלום.
אצלי זה הפך למבחן אינסופי של “הכלה המושלמת”, שנכשלתי בו שוב ושוב, לא משנה כמה מאמץ השקעתי.
כשהאוטו פנה לכביש עפר, מפוזר חצץ, המתלים טפחו בחוזקה. ליד חלפו גדרות אפורות, שיחי אשחר ים ובתים פשוטים. הבית של חמותי – או יותר נכון של הוריו – בלט עם גדר ירוקה וחממה ענקית שנראתה כמו כיפה עתידנית.
רות כבר עמדה ליד השער. היא לבשה סינר כחול מנוקד, ובידה החזיקה מזמרה. ליד, על ספסל נמוך מתחת לעץ תפוח, ישב שמעון, חמי, ותיקן בנחת רדיו טרנזיסטור ישן.
– סוף סוף הגעתם! – חמותי פתחה את השער, אפילו לא חיכתה שיגאל יכבה את המנוע. – נתקעתם בפקקים? קדימה, תורידו מהר, האוכל מתקרר. שני, ילדונת, את נראית חיוורת. לגמרי עינו אתכם שם בתל אביב. לא נורא, פה אוויר נקי, תיכנסי לכושר מהר.
היא חייכה, אבל המבט שלה כבר סרק את החולצה הסרוגה שלי ואת הג’ינס הבהיר. הכרתי את המבט הזה. עכשיו יתחיל סריקה: כמה עולה הבגד, למה הוא מתלכלך, בשביל מה התאפרת לגינה.
***
עבר הארוחה תחת פיקוחה של רות. היא חילקה מרק עם קציצות לצלחות ותוך כדי נתנה הוראות לערב. יגאל אכל בתיאבון, מצקצק ומסכים לאמא.
– יגאל, אתה צריך לתמוך בגדר של הפטל, כי היא נוטה, – חמותי ניגבה בעדינות את הפה במפית. – ואנחנו עם שני נטפל בערוגות. עשבים שוטים צמחו כמו משוגע אחרי הגשמים. אם לא נעקוב היום, מחר לא תתקרבי לבצל.
– אמא, חשבתי לקחת את הילדים לנחל, – יגאל אמר בהיסוס, מושיט יד לעוגה שנייה. – כזה חום, שיתרחצו.
– הנחל לא בורח, – קטעה רות. – המים עדיין קרים, תצטנן את הילדים. תספיקו. קודם עבודה, אחר כך מנוחה. שני, סיימת? תעבירי את הצלחות לכיור, ובואי. הכנתי לך כלים.
הבטתי בבעלי, בתקווה לקבל תמיכה. אבל יגאל בחן בקפידה את הדוגמה על ספל התה שלו. הוא תמיד עשה ככה – נעלם לצל, משאיר לי להתמודד לבד עם אמא שלו.
כבר אחרי חצי שעה עמדתי על ארבע בין ערוגות בצל ארוכות. השמש צרבה ללא רחם, הראש נצרב אפילו דרך הכובע. האדמה היתה יבשה, גושית, העשבים השוטים נאחזו בה בחוזקה, נשברים ממש ליד השורש. לידי, על כסא פלסטיק, התיישבה רות. היא עצמה לא עקבה – הרופאים אסרו עליה להתכופף בגלל לחץ דם – אבל הפעילה פיקוח צמוד.
– תקחי יותר לעומק, שני, עמוק. צריך לתלוש את השורש עם הבשר, את רק צובטת את הקצוות. עוד שלושה ימים הכל יגדל שוב. ואל תמהרי, תעשי ביסודיות. אנחנו מגדלים בשביל עצמנו, בשביל הנכדים. לא בא לך שהילדים יאכלו ויטמינים בלי כימיקלים?
משכתי בשקט שיח שן הארי גדול. האדמה נכנסה מתחת לציפורניים. המניקור הטרי שעשיתי ביום חמישי בערב במאות שקלים חדל להתקיים תוך עשר דקות. בתוך החזה רתח כעס לאט. לא על חמותי – היא תמיד כזאת, אי אפשר לשנות. על בעלי. על עצמי. על זה שאני שוב יושב פה, באבק הזה, מבצע רצון של מישהו אחר, בזמן שהתוכניות שלי לסוף השבוע עפות לעזאזל.
– אמא, אפשר מים? – מאיה רצה לערוגה, סמוקה מחום. היא ניסתה לשחק עם כלב של השכן, אבל הוא ישן בעצלנות בצל הבית וסירב לתקשר.
– קחי בתוך הבית, על השולחן קנקן, – אמרתי, מורחת זיעה מהמצח בגב היד.
– אל תרוצי הביתה, תגררי לכלוך, – התערבה רות. – יגאל! תביא לבת מים מהבאר. וגם לשני תביא, תראה, הפרצוף שלה כבר בורדו.
יגאל, שברגע זה התבל בעצלתיים קרש לגדר, הניח את הפטיש והלך לבאר. הכיוון שלו היה כה איטי שרציתי לזרוק עליו את המעדר.
לקראת ערב שבת הגב שלי לא התכופף. השרירים כאבו ממאמץ לא רגיל, כפות הידיים בערו. עברנו לערוגות גזר שדרשו ניכוש עדין – היה קל לבלבל בין נבטים קטנים לעשבים שוטים.
– נו, מי עוקב ככה, אלוהים – רות קמה מכיסאה והתקרבה, בוחנת את תוצאות עבודתי. – חצי מהגזר תלשת, שני! תראי פה ריק, פה ריק. ביקשתי להיות יותר קשובה. המחשבות שלך מסתובבות איפשהו אחרת?
קפאתי, אוחז בידי צרור עשב נוסף. משהו נשבר בפנים. בשקט, חשבתי, פשוט בשקט. זאת רק אישה מבוגרת. היא חושבת שהיא עוזרת.
– רות, אני מנסה לעשות בזהירות. הנבטים מאוד קטנים, קשה לראות.
– אם קשה לראות, תלבשי משקפיים, – זרקה חמותי בחריפות. – יגאל שלי תמיד עשה את הגזר בצורה מושלמת כשהיה קטן. ואת אישה בוגרת, לא יודעת לעשות דברים בסיסיים. מכם, הנשים המודרניות, אין שום תועלת בענייני הבית. רק להוציא כסף אתן יודעות על הסלונים שלכן.
מאחור הגיע יגאל. הוא רק חזר מחנות חומרי בניין עם אביו, קנה לוחות. בידיו היה כדור גלידה – אחד. הוא כבר גמר אותו, ללקק את הטיפות הלבנות מהאצבעות. לילדים הביא סוכריות על מקל. עלי, כמובן, אף אחד לא חשב.
– אמא, על מה את צועקת? – הוא אמר בעצלתיים, מתיישב על המדרגה. – שני עובדת בסדר. היא פשוט לא רגילה.
– בדיוק, לא רגילה! – תפסה רות בעידוד של בנה. – וצריך להרגיל. תבוא, תשב עם ספר על כיסא נוח ותחשוב שבמלון. פה צריך לעבוד. אנחנו עם אבא מחזיקים את המשק הזה שלושים שנה, כל פיסה עיבדנו במו ידינו. ולה קשה לכופף את הגב.
קמתי לאט מברכי. ניערתי את המכנסיים מהאדמה הדבוקה. הגב צרב בכאב חד, אבל אפילו לא רפרפתי. הבטתי בחמותי – בפרצופה עם הזעם האמיתי. הבטתי ביגאל – הוא ישב על המדרגה, גמר את גביע הגלידה והסתכל במסך הטלפון, מנותק לחלוטין ממה שקורה. בשבילו השיחה הזאת היתה רעש רקע מוכר.
– סיימתי, – אמרתי בשקט.
– מה זה סיימתי? – חמותי פרשה ידיים. – מי יעשה עוד שלוש ערוגות? הבטיחו גשם בלילה, מחר הכל יצמח חזרה!
– את תעשי, רות. או הבן שלך. אבל אני לא אחזור לערוגות האלה. אף פעם.
סובבתי והלכתי אל הבית. הצעדים היו קשים, הרגליים הרגישות כמו עופרת, אבל בפנים צמחה תחושה מוזרה, לא מוכרת, של שחרור. כאילו נשאתי מזוודה כבדה בלי ידית לזמן רב, ופשוט שחררתי את האצבעות.
בבית הלכתי מיד לחדר שבו ישנו. שלפתי מתחת למיטה את התיקים והתחלתי לארוז. חולצות ילדים, מכנסיים קצרים, מצעים – הכל עף לתיקים בלי סדר, בערמות.
בפתח הופיע יגאל. היה לו פרצוף המום, אפילו קצת מבוהל.
– שני, מה את עושה? אמא שם שותה כדורי לב. למה צעקת עליה? היא אישה מבוגרת, יש לה לב.
– לאמא שלך יש המון כוח, יגאל, – סגרתי את הרוכסן של התיק הראשון. – היא תחפור את הגינה הזאת ותחיה יותר מכולנו. אצלי הגב מתפרק. ארז את הילדים. אנחנו נוסעים.
– לאן נוסעים? שבת, ערב! פקקים בכניסה לעיר מטורפים. השתגעת? בגלל איזה גזר לעשות קרקס?
– אני לא עושה קרקס. אני נוסעת הביתה. אם אתה רוצה, תישאר פה עם אמא ועם הגזר. האוטו שלי, המפתחות אצלי. את הילדים אני לוקחת.
יגאל ניסה לחסום את דרכי, עמד במשקוף.
– לא תיסעי לשום מקום. די עם ההיסטריות. תירגעי, עכשיו נאכל ארוחת ערב, נשתה תה, והכל יסתדר. אמא תירגע, היא מתחרטת מהר.
הבטתי ביגאל. ברוגע, בלי פאניקה שבדרך כלל הציפה אותי במהלך הריבים שלנו. ונזכרתי במילים של רונית, חברה שלי: “הוא לעולם לא יקום לצדך”. בשבילו אני תמיד אהיה במקום השני: אמא בראש, ואני צריכה לסבול ולהתאים.
– תן לי לעבור, יגאל.
לקחתי שני תיקים כבדים ויצאתי למסדרון. הילדים ישבו על הספה בסלון, שקטים, מרגישים שמשהו יוצא דופן קורה.
– איתי, מאיה, תנעלו נעליים. אנחנו נוסעים הביתה, לתל אביב.
– יש! – איתי קפץ מהספה, אפילו לא ניסה להסתיר את השמחה. חיי המושב השעממו אותו גם כן תחת הפיקוח התמידי של סבתא, שאסרה לרוץ על הדשא ולקטוף פירות יער בלי רשות.
רות עמדה על המרפסת, שפתיים קפוצות. שמעון מאחוריה עישן בשקט, מביט לאנשהו לכיוון העצים. אף אחד לא עצר אותנו, אף אחד לא ביקש שנישאר.
יגאל הלך אחרי עד האוטו. הוא עדיין ניסה לעצור אותי.
– את עושה טעות גדולה, שני, – הוא אמר בשקט כשהעמסתי את הדברים בתא המטען. – אמא לא תשכח את זה. את הורסת קשרים בגלל שטויות.
– אתה יודע מה, אכפת לך מרגשות שלי? – סגרתי את תא המטען ופניתי אליו. – לא אסע יותר למושב של ההורים שלך לעולם. זאת החלטה סופית. תרצה לבקר אותם – בבקשה, אפילו כל סוף שבוע. ילדים תוכל לקחת אם הם רוצים. אבל בלעדי. נמאס לי.
התיישבתי במושב הנהג, הנעתי. יגאל עמד ליד הגדר, ידיים בכיסים. הוא נראה כמו ילד מבולבל שלקחו לו צעצוע מוכר. הוא לא עלה לאוטו. נשאר במושב, ליד אמא, שכבר דיברה איתו מהמרפסת, מנופפת בידיים בעצבנות.
יצאנו מהשער. בראי האחורי ראיתי את דמותו של בעלי מתכווצת יחד עם הגדר הירוקה והחממה הענקית. בחזה לחץ קל מההבנה שהערב הזה שינה הכל.
הנישואין שלנו לא יתפרקו מחר, נמשיך לחיות איכשהו. אבל אותה שני ישנה, שהיתה מוכנה לסבול כל השפלה למען שלום בית דמיוני, כבר לא קיימת.
לחצתי על הגז, והאוטו נסע על דרך החצץ, מרחיק אותנו מהמושב הזר שבו ניסיתי לחיות לפי חוקים של אחרים יותר מדי זמן.
– אמא, לא נסע עוד לסבתא? – מאיה שאלה בשקט מהמושב האחורי, מסיחה את דעתי מהכביש.
העברתי מבט לראי האחורי. הבת לחצה את הארנב אליה, ואיתי חיכה בתשומת לב לשמוע מה אני אגיד.
– לסבתא וסבא אתם תיסעו עם אבא אם תרצו, – החלפתי הילוך והוצאתי את האוטו לכביש האספלט. – אבל אצלי בסוף שבוע יש עכשיו תוכניות אחרות.
לפנינו נראו אורות תחנת דלק. פניתי לשם כדי לקנות לילדים מיץ ולשתות קפה בשקט. נותרו לי עוד מאה קילומטר עד הבית, ואת הדרך הזאת התכוונתי לעשות בלי למהר.
