Life Lessons
רונית כהן הסתכלה סביב השולחן הקטן במקלט הקטן שבמרפסת ביתה בתל אביב. אחרי שלושים וארבעה שנה של נישואין, החיים עם בעלה אדור לבנינחלה הפכו לשגרה חסרת טעם.
הספרייה העירונית בתל אביב תמיד הייתה שקטה, אפילו כשאחרים נכנסו. אביבי לא התלוננה על המבקרים, כי ברגע שהיא נכנסה אל האולם שבו עומדים מדפי הספרים הגבוהים
החודש הכסף נעלם כמו קיסם באבקה, פף וללא שאריות, אמר אורי, מתרפק על האח, ומקשר את נעליו. אביטל הנהנה, ממשיכה לנגב אבק ממראה הכניסה. האח שם תקליט מוכר במנגן.
Lo siento, madre, no pude dejarlos allí me susurró mi hijo de dieciséis años mientras sostenía en sus brazos a dos bebés recién nacidos.
אורלי: “היי הילה, את בטוחה? מה במחשבה כזאת לא נחליט תוך שבוע.” הילה: “חשבתי על זה הרבה.” אורלי הזזה את הספל. “
Me llamo Carlos, soy un labrador de esos que hacen ojitos y a todo el mundo le caen bien. A veces me da por morder a quien se me ponga encima, así que
רבקה כהן, את מתכננת לשמור על הילדים? נוכל לסמוך עלייך? אורית מביטה בבת החורן בעיניים מתחננות. רבקה מחייכת אל אלון בן שבע ודניאל בן חמש, שכבר קפצו עם נעליים במדרכה.
היי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור של נוגה, האחות הקטנה של המשפחה שלנו. הכל התחיל כשמיכאל, הבעל של מרים, נחה על המדרגות של הדירה הקטנה ברמת גן וצעק: אתה ממש בלהלאגן!
Cuando hay familia, hay lío, dice el refrán de la aldea. Nieves, nacida en una casita de campo, soñaba desde niña con escapar de aquel polvo de trigo.
יום הולדת שמח, אבא! הגעתי לשבעים, אחרי שהגידול של שלושה ילדים היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. האישה שלי הלכה לעולמה לפני שלושים שנה, ומאז לא חזרתי לשידוך