Home

Life Lessons

Life Lessons
בלי מזל אין אושר: מריצה מגורשת מבית דודתה ההונגרית ונאלצת לגדל לבד תינוק בעיר דרומית לוהטת – עד שמפגש מפתיע עם אישה חמה מוביל אותה, דרך חברות לא צפויה, לאהבה חדשה ונישואים מפתיעים לאיש צבא, יחד עם בנה המאומץ אילי ומלינה התינוקת הנטושה.
010
בלי מזל, אין אושר איך הוא בכלל לקח אותך, טיפשה שכמותך! מי ירצה אותך עכשיו, עם ילד על הידיים! ואיך תגדלי אותו?! אין כאן עזרה בשבילך, שתדעי!
Life Lessons
בלי קצת מזל – אין אושר: סיפורה של מריקה, אם צעירה ומנודה, שנפלטה מבית דודה בעיירת דרום ישראל, ובעזרת זרה של שכנה טובת לב הופכת לחלק ממשפחה חדשה – מסע של כאב, תקווה ואהבה שמתחיל בכוס מים ביום לוהט ומוביל לנישואין ולסיפור שלא יאמן על רגע אחד ששינה חיים שלמים
09
בלי מזל אין שמחה איך הצליח לקחת אותך, טיפשה שכמוך! מי ירצה בך עכשיו, עם ילד על הידיים! ואיך תגדלי אותו?! שלא תחשבי, אני לא העזרה שלך! גידלתי אותך, ועכשיו
Life Lessons
בלי מזל אין אושר: מריקָה הצעירה, הבטן הנראית והגלות מהבית – האם כוס מים אחת תוכל לשנות גורל בדרום ישראל?
011
בלי מזל אין אושר איך את יכולה להיות כזאת טיפשה? מי בכלל ירצה אותך עכשיו עם ילד על הידיים! ואיך תגדלי אותו לבד?! אני לא יקבל שום עזרה בשבילך, שתדעי לך!
Life Lessons
דודה רִיתָה אני בת 47. אישה רגילה, אפשר לומר אפורה, לא מושכת וללא גוף מרשים. בודדה. אף פעם לא התחתנתי וגם לא רוצה – כי אני סבורה שרוב הגברים אותו דבר, אוכלים, ישנים מול הטלוויזיה וזהו. ואף אחד גם לא הציע – לא נישואים ולא אפילו דייט. ההורים הקשישים שלי גרים בחיפה. אני בת יחידה. אין לי אחים או אחיות. יש בני דודים, אבל אני לא בקשר איתם – ואין לי רצון. אני גרה ועובדת בתל אביב כבר 15 שנה – בין עבודה לבית, בדירת 3 חדרים רגילה בשיכון אפרורי. אני אדם ציני, כועס, לא אוהבת אף אחד. לא אוהבת ילדים. בראש השנה ביקרתי את ההורים – פעם בשנה אני מגיעה הביתה. השנה גם נסעתי, חזרתי, והתחלתי לנקות את המקרר. החלטתי להיפטר מכל ה״קפואים״ – קובה, שניצלים. קניתי פעם, לא אהבתי, סתם תקועים שם. ארזתי הכול בקופסה, ירדתי עם האשפה. במעלית היה ילד, בן 7 בערך, ראיתי אותו לפעמים עם אמא שלו ותינוקת בעגלה. כבר חשבתי לעצמי – בטח נכנסה להריון בטעות… הילד הסתכל ארוכות על הקופסה. יצאנו, הלכתי לפח, והוא אחריי. בקול שקט שאל: ״אפשר לקחת?״ ואמרתי – ״זה אוכל ישן.״ ואז חשבתי – אם בא לו, שייקח. כשהתרחקתי מהפח, ראיתי אותו אוסף את השקיות וצמוד אליהן. שאלתי: ״איפה אמא שלך?״ והוא ענה: ״היא חולה, וגם אחותי חולה.״ לא יכולה לקום, הוסיף. הסתובבתי והלכתי הביתה – שמתי סיר על הגז. אני יושבת, משהו לא עוזב אותי. לא הייתי רחומה, לא עוזרת בדרך כלל – אבל פתאום משהו דחף אותי. אספתי כל מה שהיה לי בבית – נקניק, גבינה, חלב, עוגיות, תפוחי אדמה, בצל, אפילו חתיכת בשר מהמקפיא. ירדתי – לא יודעת אפילו איפה הם גרים, רק שהם מעלי. עליתי קומה-קומה, למזלי הדלת נפתחה אחרי שתיים – והילד היה שם. הוא ויתר לי בכניסה, ובבית היה עוני, אבל הכול נקי. היא שכבה במיטה, התפתלה ליד התינוקת. על השולחן גיגית מים ומטליות – כנראה עם חום. הילדה ישנה, קולה נרעד. יש תרופות? הילד הראה לי קופסה של תרופות ישנות ואבודות תוקף. התקרבתי לאמא, מדדתי לה חום – רותחת. היא פתחה עיניים מופתעות, ואז נבהלה: ״איפה אנטון?״ הרגעתי אותה שאני שכנה, שאלתי מהם התסמינים והזמנתי מוקד. בינתיים השכבתי אותה, נתתי לה תה עם נקניק. אכלה בלי להתווכח – כנראה רעבה באמת. איך הייתה מצליחה להניק? המוקד הגיע, אמרו שצריך תרופות ואפילו זריקות לתינוקת. הלכתי לקנות הכול, וגם לקנות אוכל וויטמינים ומדחום – אפילו צעצוע, קוף צהוב מוזר, כי מעולם לא קניתי מתנה לילדים. הכרתי את אנה – בת 26, מקריית גת, באמת מהפריפריה… אמא וסבתא משורש תל-אביבי, רק שאמא התחתנה ותמיד נדדה אחרי גבר לפריפריה. עבדו במפעל, אבא מת בתאונה בעבודה, האם הידרדרה והסבתא אספה את הילדה לתל אביב, וכשאנה הייתה בת 15– סבתא סיפרה לה הכול. אמא מתה משחפת. ב-16 היא הלכה לעבוד בסופר – קודם סידרה מדפים, אחרי שנה נהייתה קופאית. בגיל 18 כבר הייתה לבד עם תינוק, הבחור נעלם אחרי שעיבר אותה. עבדה עד הלידה, ואז התחילה לשטוף מדרגות בלילות, משאירה את הילדה לבד. איך בכלל נכנסה שוב להריון? בעל החנות בה עבדה אנס אותה, איים על פיטורים והעלים אותה בעשרת אלפים שקל. היא סיפרה לי הכול בלילה ההוא, הודתה לי, אמרה שתחזיר לי את הכסף בניקיון או אוכל. עצרתי אותה, הלכתי, לא הצלחתי להירדם. חשבתי מה הטעם לחיי – אני לא דואגת להורים שלי, לא מתקשרת אליהם, לא אוהבת אף אחד, לא רחמנית. חוסכת כסף – ואין למי להוציא. לאנשים אין מה לאכול, אין במה להתרפא. בבוקר אנטון הביא לי צלחת לביבות, וברח. עמדתי בדלת, מחזיקה בצלחת, מרגישה משהו חדש – כאילו הלב מקבל חיים. רציתי לבכות, לצחוק, לאכול – הכול ביחד… ליד הבית מרכז מסחרי קטן, בעלת חנות בגדי ילדים חמודה, הצטרפה אליי בעצמה לבחור מידות. תוך שעה היו לנו ארבעה שקים בגדים לילדה ולילד, קניתי גם שמיכות, מצעים, המון אוכל. אפילו ויטמינים. הרגשתי פתאום שיש בי צורך. עברו עשרה ימים. היום קוראים לי ״דודה ריתה״. אנה יצירתית ואספה לי את הבית מחדש, הוא נהיה חמים ונעים. התחלתי להתקשר להורים שלי. תורמת בסמסים לילדים חולים. לא מבינה איך חייתי עד עכשיו. כל ערב אחרי העבודה אני רצה הביתה – אני יודעת שמחכים לי. ועוד משהו – באביב ניסע כולנו ביחד לחיפה. כבר קנינו כרטיסים לרכבת.
0214
דודה רותי אני בת 47. אישה רגילה לגמרי, אפשר לומר אפילו שקופה. לא יפה, אין לי גוף מרשים, לבד. אף פעם לא הייתי נשואה וגם לא ממש רציתי. ממילא, אני בטוחה שגברים
Life Lessons
Abuelas para Todo: La Historia de Elena y Catalina, dos Mujeres que Aprendieron a Decirse “Basta” y a Buscar una Vida Propia Más Allá de Ser las Cuidadoras Perfectas
04
Abuela cómoda Mira, te cuento lo que me pasó hace poco en el hospital. Me desperté aquella mañana no por una alarma ni nada de eso, sino por las carcajadas
Life Lessons
האהוב שלי עדיין נשוי לאשתו ויש להם ילדה משותפת
03
בעלי האהוב עדיין נשוי לאשתו ויש לו ממנה בת. אני אוהבת מאוד את בעלי. אנחנו יחד כבר מעל שבע שנים ויש לנו בן בן שש. בעלי מבלה הרבה זמן עם הבן שלנו, לוקח אותו
Life Lessons
בעלי היקר עדיין נשוי לאשתו ויש להם בת – החיים שלי בזוגיות מבלבלת, הוא מבלה עם בנו איתי אך נשאר פורמלית עם אשתו, אמא שלי דורשת שא ultimatum, ולי רק האחריות – מה קורה במשולש הנישואין הזה?
05
האהוב שלי עדיין נשוי לאשתו ויש לו בת. אני אוהבת מאוד את בן הזוג שלי. אנחנו ביחד כבר יותר משבע שנים ויש לנו בן בן שש. הבעל שלי מבלה הרבה זמן עם הילד לוקח
Life Lessons
«Mientras vendemos el piso, vive un tiempo en una residencia de ancianos», le dijo su hija Lourdes se casó muy tarde. La verdad es que llevaba muchos años sin suerte y, ya con cuarenta, había perdido la esperanza de encontrar, según sus criterios, a un hombre decente. Eduardo, de cuarenta y cinco años, resultó ser todo un príncipe. Había estado casado varias veces y tenía tres hijos, a los que, “por recomendación” del juez, cedió su piso. Por eso, tras un par de meses dando tumbos por pisos de alquiler, Lourdes tuvo que llevarse a su marido a casa de su madre, doña María Ángeles, de sesenta años. Nada más entrar, Edu torció el gesto y arrugó la nariz, dejando claro que el olor del piso le desagradaba. —Huele a viejo —murmuró con desprecio—. Aquí hace falta ventilar. Doña María Ángeles oyó perfectamente el comentario de su yerno, pero prefirió hacer como si no se hubiera enterado. —¿Dónde vamos a vivir? —suspiró Edu, preocupado porque no le gustaba nada el sitio. Lourdes empezó enseguida a buscar soluciones para agradar a su marido y apartó a su madre. —Mamá, Edu y yo nos cogeremos tu cuarto —le susurró—, y tú te quedas de momento en el pequeño. Ese mismo día, María Ángeles fue desvergonzadamente trasladada a una habitación diminuta que apenas podía considerarse habitable, teniendo además que llevarse ella sola sus cosas, porque el yerno se negó a ayudarla. Desde ese día, empezó para la mujer una vida muy dura. Edu se quejaba de todo: la comida, la limpieza, el color de las paredes… Pero lo que peor llevaba era el olor. Decía que en el piso olía a viejo y que hasta le daba alergia. Edu fingía toser siempre que Lourdes asomaba a la puerta. —Así no se puede vivir, ¡hay que hacer algo! —le exigió un día a Lourdes, muy alterado. —No tenemos dinero para alquilar otro piso —repuso Lourdes, desbordada. —Manda a tu madre a algún sitio —le gruñó Edu, frunciendo el ceño—. Es que ni se puede respirar aquí. —¿Y a dónde se supone que la mando? —¡No sé! ¡Inventa algo! De todas formas, después de su muerte la casa será para ti. Solo vamos a adelantar un poco el proceso —sentenció Edu, imperturbable. —Me da apuro… —¿Tú a quién quieres más, a ella o a mí? Yo te recogí cuando ya estabas en los cuarenta. ¿A quién le ibas a interesar tú, una solterona? Si me voy, volverás a estar sola y dudo que nadie te vuelva a querer —remató Edu, sabiendo perfectamente cómo presionar. Lourdes miró de reojo a su marido y fue a buscar a su madre al cuartucho donde ahora vivía. —Mamita, ¿no te gusta vivir aquí, verdad? —empezó la hija con cuidado. —¿Ya habéis desocupado mi cuarto? —preguntó la mujer, con la esperanza en la voz. —No… tenemos otra idea. ¿Esta casa me la vas a dejar a mí, verdad? —insistió Lourdes. —Por supuesto. —Pues entonces, ¡no vamos a perder más tiempo! Quiero vender este piso y comprar otro mejor, en un edificio bueno. —¿Y si lo reformamos? —No, hay que buscar algo más grande. —¿Y yo, hija? —le temblaron los labios a doña María Ángeles. —Pues mientras tanto, vive un tiempo en una residencia de mayores —le soltó Lourdes emocionada por la “buena” noticia—, es solo algo temporal. Después, te recogeremos seguro. —¿De verdad? —la mujer la miró con esperanza. —Por supuesto, mamá. Lo arreglamos todo, hacemos la mudanza y te traemos —Lourdes le cogió la mano. A María Ángeles no le quedó más remedio que creerle y dejarle la casa a su hija. Cuando estuvieron listos los papeles, Edu, frotándose las manos de gusto, dijo: —¡Venga, haz el equipaje de tu madre! Nos la llevamos a la residencia. —¿Tan pronto? —se sorprendió Lourdes, sintiéndose culpable. —¿Para qué esperar? Ni con su pensión la quiero aquí. Solo da problemas, ya ha vivido bastante; que nos deje vida a nosotros —sentenció Edu con seriedad. —Pero si aún no hemos vendido el piso… —Haz lo que te digo o te quedas sola —declaró el hombre, con intención. Dos días después, Lourdes y su madre, con sus cosas, pusieron rumbo a la residencia de mayores. De camino, la mujer, a escondidas de su hija, enjugó unas lágrimas. El corazón le presentía desgracia. Edu no se molestó en acompañarlas. Dijo que “ventilaría el piso del mal olor”. A doña María Ángeles la admitieron enseguida en la residencia, y Lourdes, avergonzada, se marchó deprisa. —Hija, ¿seguro que vuelves a por mí? —preguntó con esperanza la madre al despedirse. —Claro, mamá —Lourdes evitó mirarla a los ojos. Sabía que Edu jamás le permitiría llevar a su madre a la nueva casa. Apenas vendieron el piso, la pareja compró otro, que Edu puso a su nombre, asegurando que Lourdes no era fiable para confiarle nada. Pasaron un par de meses y Lourdes quiso hablarle a su marido sobre su madre, pero él reaccionó con agresividad. —Como me vuelvas a mencionar a esa vieja, te echo —le amenazó, harto de escuchar el nombre de doña María Ángeles. Lourdes se calló, consciente de que su marido no bromeaba. Nunca más mencionó a su madre. Alguna vez pensó en visitarla en la residencia, pero recordando sus lágrimas cambiaba de idea. Durante cinco años, doña María Ángeles esperó cada día a que su hija volviera a buscarla. Pero nunca llegó ese día. No resistió tanto dolor, y falleció sola. Lourdes solo se enteró al año siguiente, cuando Edu la echó de casa y recordó a su madre. La culpa se apoderó tanto de ella que finalmente ingresó en un convento, en busca de perdón.
01
Mientras vendemos el piso, quédate una temporada en la residencia, me soltó mi hija. Carmen se casó bastante tarde, la verdad sea dicha.
Life Lessons
מיכאל נעמד קפוא: מאחורי העץ הביטה בו בעצב כלבה, שהוא היה מזהה אותה מבין אלף
06
פעמון הלב שלי עצר כשמאחורי עץ תאנה ישנה, כלב הביטה בי בעיניים עצובות כלב שהייתי מזהה בכל מקום. תמרה קראה לה פזית. אבק הדרך החקלאית שבפאתי מושב חמדיה התרומם לאיטו.
Life Lessons
בעלי האהוב עדיין נשוי לאשתו ויש להם בת – איך מתמודדים כשיש משפחה כפולה ואני מרגישה רק המחויבות בעוד לאשתו כל הזכויות?
01
האהוב שלי עדיין נשוי לאשתו ויש לו בת. אני אוהבת את בעלי מאוד. אנחנו יחד כבר מעל שבע שנים ויש לנו בן בן שש. בעלי מבלה המון זמן עם הילד שלנו, לוקח אותו לא
© 2026 VesperUm