Life Lessons

חמות בשתיים: כך הפתיעה וליהפנטה אותי חמותי של אשתי, כשנחתה לביקור בלתי צפוי בתל אביב, סחפה אותי להרפתקה בשוק הכרמל, עם שירים, קבב, גור חתולים ומתנות לאולגה ולאירנה, והשאירה אותנו עם צוואה, הרבה שמחה והרפתקאות לכל החיים

February 6, 2026012

מה זה? אומר יגאל בלי הקדמה, כשרואה בפתח הדירה את סימה, סבתא של נועה, אישה קטנה ורזה במכנסי גינס וחיוך ערמומי. עיניה השובבות מנצנצות מתחת לעפעפיים המכווצים. “

Life Lessons

קשישה מצאה שרשרת על הרצפה בבית הכנסת והחליטה לא להחזיר אותה… בבית הכנסת הישן של הכפר, הזמן עמד מלכת. ניחוח קטורת מילא את האוויר, נרות ריצדו באור חלש, ואנשים ישבו בדממה, כל אחד עם כאבו שלו. ביניהם ישבה היא — אישה מבוגרת, קטנה וצנועה, עם מטפחת סרוגה ומידיים סדוקות מעבודה. כל שבת באה לתפילה, גם כשכאב לה בגוף, גם כשהדרך נראתה ארוכה מתמיד. לא ביקשה הרבה מהחיים — רק שקט, רק סליחה, רק פיסת שמיים. אבל באותו בוקר — משהו עמד לשנות לה את הגורל לתמיד. בעודה קמה לאט מברכיה, הרגישה משהו תחת נעליה. התכופפה בקושי והבחינה בשרשרת יפה עם תליון לב. לקחה אותה ליד. התליון היה חמים, כאילו הרגע הוסר מצוואר. סקרנית פתחה אותו — ובפנים שתי תמונות קטנות. וברגע ההוא, הרגילה שהקרקע נשמטת תחת רגליה: בתמונה אחת — אישה מבוגרת… אותן הגבות, אותה הבעה, אותן שפתיים, אותו מבט — כאילו מסתכלת על עצמה בראי. האישה הניחה יד לפיה והחלה לרעוד — לא מקור, אלא מהאמת. אמת שקברה עמוק בלב לפני שנים. היא שמעה בלחישות בכפר מאז ילדותה שמדברים שאמא שלה ילדה תאומות — ואחת מהן, ילדה חלשה ועדינה, נמסרה למשפחה אמידה של רופאים. והיא נשארה בכפר, עם כל הקושי, האדמה והדמעות. שנים האמינה שזו רק רכילות. אבל התמונה לא משקרת. ובאותו רגע היא לחשה: “לא אחזיר את השרשרת… עד שאגלה מי בתמונה.” ידעה שזה לא שלה. ידעה מה נכון. אבל הרגישה שאלוהים שם לה אותה בדרכה — כי לפעמים אלוהים לא מדבר במילים אלא בסימנים, במפגשים, בחפצים אבודים שלא באמת אבדו. אחרי התפילה ניגשה ישר לרב. “מצאתי את השרשרת, פה, בבית הכנסת,” לחשה. הרב הסתכל בהשתאות: “לפני כמה ימים הגיעה הנה אישה מהעיר, בכתה רבות, סיפרה שחזרה לכפר לחפש את אחותה. אמרה שגילתה לאחרונה שהייתה לה תאומה ושהרגישה כל החיים שחסר לה משהו.” האישה נדהמה. “והשרשרת?” “נפלה לה מהצוואר, התרגשה מאוד…”, ענה הרב. האישה פרצה בבכי — הפעם של תקווה, לא של כאב. הרב שאל, “רוצה לפגוש אותה? היא מתארחת אצל אחת הנשים בכפר.” היא הנהנה, צעדה בשקט, השרשרת לוחצת בכף ידה. הגיעו לבית; הרב דפק בעדינות. אישה אלגנטית, עם עיניים אדומות מדמעות, הופיעה בפתח. הרימו מבט — ונעצרו. דממה. היו דומות כאילו מראה מפרידה ביניהן. האישה הוציאה את השרשרת, פתחה אותה. האורחת הניחה יד לפה — “אלוהים…” לחשה, “זה שלי…” הקשישה אמרה בקול רועד: “מצאתי אותה בבית הכנסת… ולא החזרתי… עד שאדע מי זו בתמונה.” האישה התקרבה, דמעות זולגות: “אני… אחותך.” הלב התפוצץ משחרור, הפצע הישן קיבל תיקון. התחבקו חזק — כאילו חיבקו אחת את השנייה מהעבר. אנשי הכפר הביטו בהשתאות, בעוד השתיים בוכות וצוחקות גם יחד — כי לפעמים אלוהים מתעכב. אבל הוא לא שוכח. וכשהוא מחזיר לך את מה שאיבדת — הוא מחזיר גם חלק ממך. כתוב בתגובות “אלוהים לא שוכח” אם גם את/ה מאמין/ה ששום דבר לא מקרי. 🙏

February 6, 2026010

בבית הכנסת הוותיק שביישוב הקטן, הזמן כמו נעצר מלכת. ריח עז של בשמים באוויר, הנרות רועדים באור חלש, והמתפללים יושבים בדומיה, עם ראש כפוף, כאילו כל אחד מהם

Life Lessons

אנשים שונים אשתו של איגור – ממש מיוחדת. יפהפייה, בלונדינית טבעית עם עיניים שחורות, גוף נשי, חזה מלא, רגליים ארוכות. וגם במיטה – סוערת ממש. בהתחלה הייתה תשוקה, לא היה זמן לחשוב. אחר כך הריון, וכמובן – חתונה כמו שצריך. נולד בן, ממש כמו אמא – בלונדיני עם עיניים שחורות. כמו כל משפחה: טיטולים, חיתולים, הצעדים והדיבורים הראשונים. יאנה הייתה אמא לתפארת – דואגת, מחבקת, רגילה כזאת. הכל השתנה כשדניס הפך לנער. פתאום יאנה התחילה לצלם, הלכה לקורסים, כל הזמן סחבה מצלמה. — מה חסר לך? שאל איגור. הרי את עורכת דין, תלמדי, תעבדי. — עורך דין, תקנה יאנה. — בסדר, עורכת דין. תתני יותר תשומת לב למשפחה, לא להיסחב כל היום. וגם הוא לא ממש הבין מה מעצבן אותו. הרי הבית מסודר, אוכל יש, על לימודים של הילד היא אחראית. הוא בא מהעבודה, שוכב על הספה מול הטלוויזיה, כרגיל. אבל זה, זה שהאשה שלו כאילו נעלמת לאיזשהו עולם שאין לו חלק בו – זה שיגע אותו. כאילו היא שם, אבל בעצם לא. מעולם לא צפתה איתו בטלוויזיה, לא דיברה איתו על נושאים שמעניינים אותו. מאכילה – ונעלמת שוב. — את אשת איש או מה? – כעס איגור כשמצא אותה שוב מול המחשב. יאנה שתקה. נכנסה לעצמה. גם לטייל היא אהבה – טיילה לבד למדינות אקזוטיות, יצאה עם תרמיל ומצלמה. איגור לא הבין. — בואי אל החבר’ה, עשו סאונה, יש שתייה טובה, כבר זמן להקים לנו דירה קטנה לשבתות. יאנה סירבה, אך הזמינה אותו לטייל איתה. פעם אחת ניסה. לא נהנה. הכל מוזר שם, מדברים בשפה לא ברורה, האוכל חריף מדי. היופי אף פעם לא דיבר אליו. אז יאנה התחילה לנסוע לבד, וגם התפטרה מהעבודה. — ומה עם הפנסיה? התרעם איגור. מה את חושבת, תהיי צלמת גדולה? את יודעת כמה כסף צריך לדחוף בשביל זה? יאנה לא ענתה. ורק פעם אחת שיתפה: — תהיה לי בקרוב תערוכה ראשונה. — לכולם יש תערוכה. הישג גדול… רטן איגור, אבל הלך לפתיחה. כלום לא הבין – פרצופים, אפילו לא יפים, ידיים מקומטות, שחפים מעל המים. מוזר כמו יאנה. הוא לעג לה. היא קנתה לו רכב. הנה, משפחה אחת – תשתמש. אפילו רישיון היא לא עשתה – רק לו. את הכסף מהצילום, מההזמנות הרוויחה. אז התחיל להרגיש אי-נוחות. איזה יצור לא מובן יש לו בבית במקום אשה? מאיפה מגיע הכסף? גברים? לא ייתכן שמרוויחה ככה מהמוזרות הזו. בוגדת? גם אם לא – בטח תבגוד. אפילו ניסה “לחנך” – סטירה קלה. היא תפסה סכין, שרטה אותו בבטן – שני תפרים. למזלו לא חמישה ס”מ יותר. אחר כך התנצלה. אבל מאז, לא הרים עליה יד. אהבה מאוד חתולים – דאגה, אספה, טיפלה, מצאה להם בית. אצלהם תמיד היו שני חתולים בבית. חמודים, טובים, אבל בני אדם הם לא! איך אפשר לאהוב אותם ככה – אולי יותר מאת הבעל? יום אחד מת לה חתול בין הידיים, לא יכלה להציל. יאנה קרסה – בכתה, שתתה קוניאק, האשימה את עצמה. ימים כאלה. איגור התעצבן: — למה שלא תזכרי גם ג’וקים? היא הביטה בו כבדות, והוא נדם ויצא. החברים הבינו אותו, גם החברות של יאנה היו לצד איגור – יאנה התבלבלה, איבדה כיוון. אז הוא מצא ניחומים אצל השכנה – במקרה גם חברה מהילדות של יאנה. איריס הייתה פשוטה, עבדה בקופה בסופר, לא דיברה על אמנות, תמיד זמינה למין ולשיחה, נכון – שתתה הרבה, אבל לא התכוון להתחתן איתה… חיכה שיאנה תשים לב, תעשה סצנה של קנאה, תזרוק צלחות – ואז יגיד: גם את לא בדיוק בדרכי… אחר כך יסלחו זה לזה, והכל יסתדר. איס אפשר יהיה להפסיק עם איריס. אבל יאנה שתקה. רק הסתכלה בעיניו. וגם במיטה הכל התקרר – כל הזמן התכווצה, עברה לחדר אחר. הבן למד באוניברסיטה, נהיה כמו אמא – עיניים שחורות, בלונדיני ומוזר. — מתי נכדים? שאל איגור. דניס רק חייך – רוצה קודם לעשות משהו משמעותי, למצוא אהבה אמיתית – אז יהיו נכדים, אבא. היה תמיד ביניהם הבנה מוחלטת, כמו של יאנה ודניס – בלי מילים. איגור הרגיש מיותר, המבט השחור הזה הפחיד אותו. שוב ושוב הלך לאיריס. ואז יאנה גילתה – שכנה סיפרה לה. בא יום אחד הביתה, יאנה יושבת בשולחן, מעשנת, לוחשת: — לך! עוף מהבית! והעיניים שחורות, מפחידות, מוקפות כהות. הוא עבר לאיריס, חיכה שתזמין אותו חזרה. שבוע אחרי – קיבל וואטסאפ קצר: “צריך לדבר.” שמח, התקלח, התבשם. יאנה מהדלת: — מחר הולכים להגיש בקשה לגירושין. הכל נהיה כמו בחלום – גירושין, מסמכים, חתם, ויתר על הדירה, שהייתה שלה מההורים… — ומה תעשי עכשיו? תחיי כגרושה? רצה להוסיף “למי את צריכה?”, אבל בלע את המילים. יאנה חייכה. פעם ראשונה אחרי שנים, חיוך אמיתי אליו: — אני נוסעת לתל אביב. קיבלתי פרויקט רציני. — אל תמכרי את הדירה, ביקש. — לאן עוד תחזרי? — אני לא אחזור, אמרה. אתה מבין, כבר הרבה זמן אני אוהבת מישהו אחר. גם הוא צלם, מירושלים, איתו מדהים לי. אבל לא בגדתי – שנאתי בגידות, וגם להתגרש לא הייתה סיבה טובה. פשוט אנחנו אנשים שונים. בשביל זה מתגרשים? — לא מתגרשים, אישר איגור. — אבל הנה, התגרשנו. צחקה יאנה. בהתחלה התעצבנתי על איריס, ואז הבנתי – הכל לטובה. אני אהיה מאושרת, ואתה גם. תתחתן איתה, שיהיה לכם טוב. והלכה. — אני לא אתחתן, אמר אחריה. אבל יאנה כבר לא שמעה. מאז לא קיבל ממנה שום חדשות, רק פעם בשנה הודעת וואטסאפ קצרה: “יום הולדת שמח! בריאות ואושר. תודה על הבן.”

February 6, 20260131

תקשיב, יש לי סיפור מוזר לספר לך, כאילו זה מישהו שאני מכיר נקרא לו תומר. אשתו, עוֹפרה, הייתה ממש מיוחדת: יפהפיה, בלונדינית עם עיניים שחורות, גוף מטורף רגליים

Life Lessons

Mientras mi tía servía la comida de la olla, yo saqué toallitas antibacterianas del bolso y empecé a limpiar los tenedores. Ella se dio cuenta.

February 6, 202601

Hace poco entré en casa de mi tía para entregarle unos papeles importantes. Normalmente solo nos vemos en Navidad, pero en esta ocasión era algo urgente.

Life Lessons

קונסטנטין ולאה: זקנה באהבה – סיפורם של שני קשישים בני תשעים, שביחד עם זיכרונות ילדותם, בדידותם, העצב על הילדים שנפטרו והנכדה ששכחה אותם בארץ רחוקה, מוצאים נחמה זה בזו, שותים תה דליל, חולקים רגעי שמש אחרונים עם השכנה פולינה – עד לרגע המרגש בו מתגלים כוחה של אהבה, בדידות ושייכות ישראלית של סוף הדרך, בבניין משותף שנשאר בו רק חיוך על הפנים, וכמה מסמכים ערוכים על השולחן.

February 6, 202605

הזקן בקושי קם מהמיטה, נאחז בקיר בדרך לחדר הסמוך. הוא הביט בעיניים חלשות על אשתו, ששכבה בשקט לאור מנורת הלילה: “לא זזה! אולי מתה?…

Life Lessons

הזקן בקושי התרומם מהמיטה, נאחז בקיר והלך לחדר הסמוך. לאור מנורת הלילה הביט בעיניו החלשות באשתו השוכבת: “לא זזה! אולי מתה? – ירד על ברכיו. – נראה שנושמת”. קם והלך לאיטו למטבח. שתה קפיר, יצא לשירותים. אחר כך פנה לחדר שלו והתיישב במיטה. אין שינה: “לנו, לי וללנה, כבר תשעים. כמה שנים ביחד… עוד מעט נגמר, ואף אחד לא לידנו. הבת, נטלי, מתה – אפילו ששים לא הגיעה. מקסים מת בכלא. יש נכדה, אוקסנה, אבל היא כבר עשרים שנה בגרמניה. שוכחת את סבא וסבתא. לה בטח כבר ילדים גדולים”. לא הרגיש איך נרדם. התעורר ממגע יד: – קוסטה, אתה חי? – נשמע בקושי קול חלש. פקח עיניים. מעליו רכנה אשתו. – את, לנה? – הסתכלתי – אתה לא זז, נבהלתי, חשבתי – מתת. – אני עוד חי! לכי, תשני! צעדים נגררים נשמעו. במטבח השמיע מתג אור קליק. ילנה איוואנובנה שתתה מים, יצאה לשירותים ופנתה לחדרה. שוכבת במיטה: “יום אחד אתעורר – והוא מת. מה אעשה? ואולי אני אמות קודם. קוסטה אפילו כבר סידר לנו את ההלוויה. לא חשבתי שאפשר לארגן ככה הלוויה מראש. מצד שני, טוב שעשה, מי יקבור אותנו? הנכדה שכחה אותנו. רק השכנה, פולינה, נכנסת מדי פעם. יש לה מפתח. הסבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו. היא קונה אוכל ותרופות, מה נעשה עם הכסף? גם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד”. קונסטנטין לאונידוביץ’ פקח עיניים. שמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת עץ הפוליגולייה פורחת ירוק. חיוך עלה על פניו: “הגענו לקיץ!” הלך לבדוק לשלומו של אשתו. היא ישבה מהורהרת על המיטה. – לנה, מספיק להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. – אה, אין לי כבר כוח לקום! – הקשישה התרוממה בקושי. – מה אתה מתכנן? – בואי, בואי! תמך בה בכתפיים, הוביל אותה למרפסת. – תראי, הפוליגולייה ירוקה! אמרת שלא נחזיק עד הקיץ. הנה, החזקנו! – באמת! וגם השמש זורחת. התיישבו על הספסל במרפסת. – זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע, עוד בתיכון? גם אז הפוליגולייה פרחה ירוק. – מי ישכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים… שבעים וחמש. ישבו זמן רב, נזכרים בנעורים – הרבה נשכח בזקנה, לפעמים גם מה שהיה אתמול, את הצעירות לא שוכחים לעולם. – אוי, נסחפנו בדיבורים! – הזדקפה האישה. – עוד לא אכלנו. – לנה, תכיני תה טוב! נמאס כבר מהחליטת דשא הזאת. – אסור לנו. – תכיני לפחות דליל, ותוסיפי כפית סוכר. קונסטנטין לאונידוביץ’ שתה תה קלוש, טבל בו לחמנייה קטנה עם גבינה וחשב על הימים שאיתם התה היה חזק ומתוק, ועוד עם בורקסים או סופגניות. השכנה נכנסה, חייכה: – מה שלומכם? – מה יכול להיות בגיל תשעים? – התבדח הזקן. – אם אתה מתבדח – הכל בסדר. מה לקנות לכם? – פולינה, תקני בשר! – ביקש קונסטנטין לאונידוביץ’. – אסור לכם בשר. – עוף מותר. – בסדר, אקנה. אכין לכם מרק עם אטריות! – פולינה, תקני משהו ללב – ביקשה הזקנה. – לא מזמן כבר קניתי לכם, ילנה איוואנובנה. – נגמר. – לקרוא לרופא? – לא צריך. פולינה פינתה את השולחן, שטפה כלים ויצאה. – לנה, בואי למרפסת, – הציע הבעל. – נתחמם קצת בשמש. – בוא. מה נשב במחנק? פולינה חזרה עם דייסה למרפסת: – התגעגעתם לחום השמש? – איזה טוב פה, פולינה! – חייכה ילנה איוואנובנה. – עוד מעט אביא מרק לארוחת צהריים. – אישה טובה, – הביט אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה נותן לה רק אלף שקל. – לנה, הרי כתבנו לה את הדירה בצוואה וגם אצל הנוטריון אישרנו. – היא לא יודעת. כך ישבו במרפסת עד לארוחת צהריים. במנה מרק עוף עם חתיכות בשר קטנות ותפוח אדמה מרוסק: – תמיד כזה הייתי מכינה לנטלי ולמקסים כשהיו קטנים, – נזכרה ילנה איוואנובנה. – היום אנשים זרים מבשלים לנו, – גנח הבעל. – כנראה זו הגורל שלנו, קוסטה. נמות – אף אחד לא יבכה. – די, לנה! בואי ננוח קצת. – קוסטה, לא סתם אומרים – “זקן כמו ילד”. הכול אצלנו כמו ילדים: מרק מרוסק, שנת צהריים, ארוחת ביניים. קונסטנטין לאונידוביץ’ נרדם קצת וקם, לא מצליח להירדם. אולי משתנה מזג האוויר? נכנס למטבח. על השולחן שני כוסות מיץ, מוכנים באהבה ע”י פולינה. החזיק אותן בזהירות ונכנס לחדר אשתו. היא ישבה במיטה ובהתה בחלון: – מה איתך, לנה? – חייך. – שתית מיץ? היא לגמה לגימה: – גם לך קשה להירדם? – מזג האוויר, הלחץ עולה. – גם לי לא טוב מהבוקר – הנידה ילנה איוואנובנה ראשה בגורל – מרגישה שנגמר לי הזמן. תקבור אותי כמו שצריך. – לנה, אל תגידי שטויות. איך אחיה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ילך קודם. – מספיק! בואי למרפסת! ישבו עד הערב. פולינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וישבו לראות טלוויזיה – בכל ערב היו צופים. סרטים חדשים התקבלו קשה אצלם, לכן ראו קומדיות רוסיות וסרטי אנימציה ישנים. הפעם הסתפקו בסרטון אחד. ילנה קמה: – הולכת לישון. עייפתי. – אז גם אני אלך. – תן לי להסתכל עליך רגע! – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה זמן רב – נזכרו בנעוריהם, כשעוד הכול היה לפניהם. – אבוא איתך למיטה. ילנה לקחה את ידו, הלכו יחד לאט. הוא כיסה אותה בשמיכה ויצא לחדר שלו. כבידות גדולה על לבו. לא נרדם זמן רב. חשב שלא ישן כלל, אך השעון הראה שתיים בלילה. קם ונכנס לחדר אשתו. היא שכבה, עיניה פתוחות לתקרה: – לנה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לנה, מה איתך! לנה! ופתאום גם לו חסר אוויר. בקושי חזר לחדרו, הוציא את המסמכים המוכנים, הניח על השולחן. חזר לאשתו. הביט בפניה. שכב לידה, עצם עיניים. ראה את לנה – צעירה ויפה כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הולכת לאור – הוא רץ אחריה, תופס בידה… בבוקר פולינה נכנסה. הם שכבו יחד עם חיוך מאושר על פניהם. כשנרגעה, התקשרה למד”א. הרופא הביט בפליאה: – מתו יחד. כנראה אהבה חזקה הייתה פה. פינו אותם. פולינה צנחה על כיסא, וראתה את הסכם הקבורה והצוואה על שמה. הניחה ראש על ידיה ופרצה בבכי.

February 6, 2026011

סבא פא”י בקושי התרומם מהמיטה, אחז בקיר והלך באיטיות לחדר הסמוך. באור המנורה הלילית, עיניו העייפות ננעצו באשתו, ששכבה בשקט: “

Life Lessons

הזקן בקושי התרומם מהמיטה והחזיק בקיר אל החדר הסמוך. לאור מנורת הלילה, הביט בעיניים חלושות על אשתו הישנה במיטה: “לא זזה! אולי נפטרה?” כרע ברך. “נראה שעדיין נושמת.” קם וגרר את רגליו באיטיות למטבח. שתה קפיר, נכנס לשירותים, וחזר לחדרו. שכב על המיטה. לא נרדם: “לי וללאה תשעים שנה. איזה חיים ארוכים! עוד מעט נמות – ואף אחד לא לצדנו. הבת, נטע, הלכה לעולמה לפני גיל שישים. מקסים מת בכלא. נשארה רק נועה הנכדה, עשרים שנה כבר בגרמניה, מזמן שכחה מסבא וסבתא. כנראה כבר יש לה ילדים גדולים.” לא שם לב שנרדם. קם מהמגע של יד: – קוסטה, אתה חי? לחשה אשתו. פקח עיניים, ראה אותה רוכנת מעליו. – מה קרה, לאה? – לא ראיתי אותך זז. נבהלתי, חשבתי שנפטרת. – עוד חי! לכי לישון! צעדים גרירה. הקליק מטבח. לאה שתתה מים, נכנסה לשירותים, וחזרה לחדר. נשכבה על המיטה: “ככה, פעם אתעורר – והוא כבר לא יהיה כאן. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה. קוסטה כבר דאג לסדר את ההלוויה. מי היה מאמין שאפשר לארגן הלוויה לעצמך? מצד אחד – טוב, מי יקבור אותנו? הנכדה כבר שכחה מאיתנו, רק השכנה פנינה באה לעזור. יש לה מפתח לדירה שלנו. קוסטה נותן לה אלף שקל מהפנסיה כל חודש, והיא קונה אוכל ותרופות. מה נעשה עם הכסף? וגם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד.” קוסטה פתח עיניים. אור שמש בחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת השקד ירוקה. חייך: “הגענו עד הקיץ!” הלך לבדוק את לאה. ישבה מהורהרת על המיטה. – לאה, הפסיקי לדאוג! בואי, יש לי מה להראות לך. – אין לי כבר כוח, – התרוממה בקושי. – מה עכשיו? – בואי, בואי! הוביל אותה בזהירות אל המרפסת. – תראי, השקד ירוק! ואת אמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו! – באמת! והשמש זורחת. ישבו יחד על הספסל במרפסת. – זוכרת, שהזמנתי אותך לקולנוע? עוד בבית הספר. גם אז, כל העצים היו ירוקים. – איך אשכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים וחמש… ישבו ממושכות, מתגעגעים לצעירותם. בזקנה שוכחים הרבה; לא את הנעורים. – התארכנו בשיחה, – נזכרה לאה. – עוד לא אכלנו. – לאה, עשי תה אמיתי! נמאס כבר מהתה הדיאטטי. – אסור לנו… – בקושי, תוסיפי סוכר. קוסטה לגם תה חלש עם כריך קטן, זוכר איך פעם שתה תה חזק ומתוק, עם פיתות או בורקסים. נכנסה השכנה. חייכה: – איך אתם מסתדרים? – איך שני בני תשעים יכולים להסתדר? – צחק קוסטה. – אז הכל בסדר. מה להביא לכם היום? – פנינה, הבא לנו עוף! – אתם הרי לא אוכלים בשר – עוף מותר – בסדר, אכין לכם מרק עוף עם איטריות! – פנינה, תקחי משהו ללב, בבקשה, – הוסיפה לאה. – הרי קניתי לכן השבוע – כבר נגמר – לקרוא לרופא? – לא צריך פנינה פינתה, שטפה כלים ויצאה. – לאה, נצא קצת לשמש, – הציע קוסטה. – כן! מה לשבת פה בחום. פנינה הצטרפה למרפסת: – התגעגעתם לשמש? – איזה כיף פה, פנינה! – חייכה לאה. – תכף אביא לכם דייסה למרפסת, ואתחיל לבשל מרק לארוחת הצהריים. – אישה נהדרת, – הביט קוסטה אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלף שקל בחודש. – לאה, הרי כל הדירה תעבור אליה, יש גם נוטריון. – היא בכלל לא יודעת. ישבו כך עד הצהריים. למרק אכלו עוף מבושל עם תפוח אדמה מרוסק: – תמיד הייתי מכינה כזה לנטע ומקסים בילדותם, – נזכרה לאה. – ועכשיו אנשים זרים מבשלים לנו, – נאנח קוסטה. – כנראה זו הגורל שלנו. נמות ואף אחד לא יבכה. – די, לאה! בואי נלך לנוח. – אומרים, זקן כמו ילד. מרק טחון, שנ”ץ, חטיף אחר הצהריים. קוסטה נימנם קצת, קם, לא נרדם. אולי מזג האוויר משתנה. נכנס למטבח: שני כוסות מיץ מוכנים, דאגה של פנינה. הביא בזהירות את הכוסות אל לאה, ישובה, מביטה החוצה: – למה את עצובה, לאה? – חייך אליה. – תשתי מיץ! היא לקחה שלוק: – גם אתה לא מצליח להירדם? – מזג האוויר, לחץ דם. – גם אני גרועה כל היום, – הנידה בראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט זמן. תקבור אותי בכבוד. – שטויות, לאה. מה אעשה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ימות ראשון. – מספיק! למרפסת! ישבו עד הערב. פנינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וצפו בטלוויזיה. בקושי הבינו את הסרטים, ראו קומדיות ישראליות וסדרות ישנות. הפעם רק סדרה אחת. לאה קמה: – הולכת לישון, עייפתי. – גם אני הולך. – תן לי להסתכל עליך, – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה; נזכרו בנעורים. – אבוא ללוות אותך לחדר. לאה לקחה את ידו, הלכו באיטיות. הוא כיסה אותה באהבה, פנה לחדרו. כבד על ליבו, התקשה להירדם. הרגיש כאילו כלל לא ישן. השעון האלקטרוני הראה שתיים לפנות בוקר. קם ונכנס לחדר של לאה. היא שכבה עם עיניים פקוחות, מביטה בתקרה: – לאה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לאה, מה איתך? לאה! פתאום גם לו היה קשה לנשום. בקושי גרר עצמו לחדרו, שלף את המסמכים המוכנים, הניח אותם על השולחן. חזר אל אשתו. הביט בה דקות ארוכות. שכב לצידה, ועצם עיניים. ראה את לאה צעירה ויפה, בדיוק כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הלכה לעבר אור רחוק. רץ אחריה, תפס בידה… בבוקר פנינה נכנסה לחדר. שכבו זה לצד זה, חיוכים מאושרים על פניהם. נרעדת, התקשרה למד”א. הרופא שבא נד בראש: – מתו יחד. כנראה אהבו מאוד אחד את השנייה. נטלו אותם. פנינה התמוטטה על הכיסא ליד השולחן. ופתאום שמה לב לחוזה הקבורה ולצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי.

February 6, 202604

יומן אישי יום חמישי, ד’ בתמוז התעוררתי עוד לפני הזריחה, גופי כבד, רגליים כאילו מלאות עופרת. הדירה שקטה, רק השעון מתקתק ברקע. נתפסתִּי בשולי הקיר

Life Lessons

February 6, 2026019

שמעת, תקשיב, זה סיפור שאני לא שוכח נהוראי דורך ביער ליד קיבוץ בצפון, ובכלל לא מרגיש איך הוא דורך על איזה ענף יבש, כל העולם התהפך לו בצבעים מול העיניים

Life Lessons

שלום, אני המאהבת של בעלך הנחתי בצד את מגזין האופנה שעיינתי בו ובהיתי בבלונדינית המרשימה שעמדה בפתח המשרד שלי. היא חייכה בזלזול והוסיפה: ״יש לי בשבילך בשורה לא נעימה – אני בהריון. כמובן, מבעלך.״ בשיא הרוגע שאלתי אותה: ״יש לך אישור רפואי?״ – היא חייכה בניצחון ושלפה מכיס התיק העשיר שלה מסמך רשמי עם חותמת כחולה. היא הגיעה מוכנה. בדקתי היטב את המסמך, הוא היה אמיתי. לא מפתיע – עם כאלה חדשות לא באים בלי גיבוי. ״בסדר, נראה שאת באמת בהריון. עכשיו צריך לעבור בדיקת אבהות, לוודא שמדובר בבעלי ואז הכל יהיה בסדר.״ פתאום הבלונדינית איבדה ביטחון: ״בסדר – מה?״ הסברתי: ״בעלי ישלם לך תשלומי מזונות, אני אדאג לך לרופא פרטי ואשפוז בבית חולים מצוין – את יכולה ללדת בשקט, בלי דאגות.״ היא החווירה: ״את לא מבינה? אני בהריון ממנו – הילד צריך אבא!״ אמרתי לה בשקט: ״גם לשלושת ילדינו יש אבא, תודה לאל, והוא נשאר בחיים שלהם. אל תדאגי, בעלי יפגוש את הילד שלך, אולי אפילו ייקח אותו לבית ספר. תוכלי לשלוח אותו אלינו – יש לנו מטפלות נהדרות. ותאמיני לי, הזמן הפנוי רק יקל עלייך למצוא אהבה חדשה. זה לא קל לבד עם ילד.״ הבלונדינית קמה, התרסקה מול הדלת, הפנים האציליות התקמטו מכאב: ״את לא מבינה? אני ישנה עם בעלך. הוא אוהב אותי, לא אותך!״ הצטחקתי בעצב. ריחמתי על הבחורה הצעירה הזאת. מציאות החיים מוחקת מהר מאוד חלומות על גברים עשירים שמגיעים בקלות. ״מתוקה, את הרביעית שבאה אליי עם הסיפור הזה. הראשונה אפילו לא דאגה לאישור, לשנייה ולשלישית היו אישורים מזויפים… והייתה גם אחת שההריון לא היה ממנו. אנחנו תמיד עוזרים, אבל לרמאות – גם לבעלי הטוב – אין סבלנות.״ הבלונדינית נראתה אבודה, אבל המשכתי: ״ובכל מה שנוגע לזה שבעלי שוכב איתך – הוא גם איתי, ועוד עם רבות אחרות. למה שאמנע ממנו לנהל את חייו כפי שהוא בוחר, כל עוד זה לא פוגע בי או בילדים? תשאירי טלפון – אני אתאם לך בדיקת אבהות ויחזרו אלייך.״ היא ברחה מהמשרד. הדלקתי סיגריה. ציפיתי לביקור הזה – ידעתי על הרומן החדש. החזקתי מעמד, כמו בפעמים הקודמות, אם כי זה לא היה פשוט. הרבה יותר קל זה פשוט לאבד עשתונות ולתת לו ללכת. פעם הוא עזב כך את אשתו הראשונה בגללי – אחרי שבאתי עם בשורה דומה. היא עשתה לו סצנה, והוא ממש לא סבל דמעות או דרמות. הוא התחתן איתי, ובאמת הייתי בהריון ממנו. ביססתי את מעמדי עם עוד שני ילדים. עמוק בפנים ידעתי שלבעל שבגד פעם אחת לא תהיה נאמנות. יתכן ותבואנה אחרות… אבל אני לא אחזור על טעויות – לא אתן לאף אחת מהן סיכוי. אני אחזיק מעמד. אני אצליח.

February 6, 202609

שלום, אני המאהבת של בעלך. הנחתי בצד את ערכת העיצוב של המגזין בו עיינתי באותו רגע, והתבוננתי באישה הבלונדינית המרשימה שהגיעה לסף דלתי. חיוך קטן התפשט על

Life Lessons

המאהבת של בעלי מילה ישבה ברכב ובהתה במסך הניווט. הכל נכון, היא הגיעה לכתובת שחיפשה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. מילה נשמה עמוק, יצאה בנחישות מההגה, פסעה כחמישים מטרים ונעמדה מול הכניסה לבית קפה קטן. “גן עדן של קפה” – נכתב בשלט. “איזה שם, באמת גן עדן…” חלפה מחשבה בראשה של מילה. היא הייתה צריכה להיכנס פנימה, אך לפתע אזלה לה כל דעתה. אולי פשוט להסתובב, לחזור לאוטו ולברוח רחוק מכאן? לא, מילה לא מהנשים שיברחו. היא לא הגיעה עד לפה בשביל כלום. היא פתחה את הדלת ונכנסה. מיד תראה את ה-מישהי – המאהבת של בעלה והורסת הבית. מה בכלל ידוע לה על הבחורה הזו? ממש לא הרבה. את הקוראת תיגר קרא בעלה “חתלתולה”, אבל ברור שזה רק הכינוי שהוא נתן לה. היא עובדת כאן, בבית הקפה, כמלצרית. מילה בחרה שולחן ליד החלון וחיכתה שיגשו אליה לקחת הזמנה. הנה זו המלצרית. אין ספק – זאת היא! מילה זיהתה מיד את הבחורה שראתה בחטף בתמונה. וכעת היא מתקרבת ממש אל שולחנה. שניות נדמו כנצח; מחשבות רבות חלפו לה בראש, די כדי למלא ספר עבה במיוחד. – שלום, בירכה המלצרית, בעוד מילה הציצה בשם שעל התג: “קטיה”. אז זה השם שלה… באמת, חסרה לו דמיון לקרוא לקטיה “חתלתולה”. בינתיים, קטיה, שלא חשדה בדבר, המשיכה: – אפשר להציע לך תפריט? כשתהיי מוכנה, תקראי לי. מילה חייכה אליה את החיוך הכי קורן שלה, בעוד עיניה בוחנות את יריבתה כאילו מבעד למיקרוסקופ. איך קרה שהיא עומדת ככה פנים אל פנים מול המאהבת של בעלה? זו סיפור ארוך, אך נתחיל מההתחלה. עשר שנים שמילה מאושרת בנישואיה עם אלכס. או לפחות חשבה שהיא מאושרת. יש להם ילדה, יעל בת שמונה. אלכס מטורף עליה – “הנסיכה שלו”, מפנק בלי סוף. מילה מפטירה לפעמים “באמת צריך עוד בובה?” והוא רק מושך בכתפיים. יעלי גם קשורה מאוד לאביה – לפעמים מילה מרגישה שאולי אפילו יותר מאשר אליה, אבל היא לא נעלבת – כמטפלת משפחתית מילה יודעת כמה חשובה לבת אהבת אב. הם תמיד דיברו פתוח על בעיות, כמעט בלי מריבות רציניות. משפחה ממוצעת – דירה במשכנתא, אוטו, בית קטן במושב בגלילות. ואז, כמו רעם: מאהבת! היא גילתה על קיומה במקרה. לפני כמה ימים, אלכס התקלח כשצלצל הטלפון שלו. “זה בטח אבא, יבואי תעני רגע!” מילה אף פעם לא עונה לאחרים, אבל אם ביקש, למה לא? היא ראתה שמתקשרים בוואטסאפ – מהקשר בשם “חתלתולה” ומצורפת תמונה של בחורה צעירה חובקת את אלכס. הראש הסתובב לה. ענתה? לא ענתה? בסוף השיחה נותקה. שניות אחרי, נכנס הודעה: “אלוש, שבוע הבא אני עובדת בבית הקפה ‘גן עדן של קפה’ 2/2. תקפוץ לקראת סוף משמרת, רוצה לפנק אותך באספרסו הבית. מתה עליך, מתגעגעת…” עם לבבות. מילה קפאה – לא היה כאן מקום לפרשנויות. התמונה, ההודעה, השם – מסתבר שלבעלה יש מישהי. כמה זמן כבר זה נמשך? מערבולת רגשות הציפה אותה. אלכס יצא מהאמבט ושאל אם דיברה עם אביו – היא התחמקה, טענה לכאב ראש ו”הלכה” לבית המרקחת. במקום זאת התיישבה על ספסל בגינה, חושבת מה עכשיו. היא דפדפה בראש את כל השנים עם אלכס, מנסה להבין איפה נוצר הסדק. היא לא מאלה שנשארות כשיש חור בלתי הפיך בספינה, אבל גם לא עושה סצנות – אנשים צריכים לדבר בכבוד, גם ברגעים הקשים ביותר. לרוץ עליו ולדרוש הסברים על “חתלתולה”? לא – זה יגרור וידוי על חטטנות בטלפון. צריך דרך אחרת… נזכרה שבעוד שבוע – עשור לנישואיהם. תוכניות למסעדה משפחתית, ביקור הורים. ואיך אפשר לשמוח עכשיו? כאב איום תקף אותה, פרצה בבכי על הספסל, רצתה כבר לארוז את הבעל החוצה מהבית, אחר כך חשבה על יעלי, המשכנתא, ההורים, ובעיקר – על אהבתה לאלכס. היא ידעה איפה עובדת המאהבת, הכירה את השם, את הפרצוף – אולי פשוט לנסוע לשם ולראות אותה בעצמה? אולי אפילו לדבר? הימים עברו כבסרט אימה – עייפות, כאב, חוסר תיאבון. הכל מצאה הסברים ביומיום: עומס בעבודה, מקרה קשה. יעל רק חיבקה אותה ואלכס מביט בחשש. בסוף הבינה – אין ברירה. חייבת לסגור מעגל ולראות בעיניים את “חתלתולה”. *** – אני אשמח ללטה וקינוח כלשהו, – אמרה מילה. – מה את ממליצה? – הדבש-עוגה שלנו מוצלחת, – הציעה קטיה. – מצוין, תביאי דבש-עוגה. כש”המאהבת של בעלה” הביאה את ההזמנה, מילה כמעט ולא טעמה ממנה. הקפה בינוני, העוגה רגילה. הלקוחות בקפה מעטים – זו גם הסיבה שבחרה להגיע בשעה זו. עשר דקות אחרי חזרה קטיה: – כמעט לא נגעת בקינוח. לא טעים? – לא בעוגה הבעיה, אין לי תיאבון – עסוקה במחשבות. – מבינה… לא אטריד. – לא, קטיה, את לא מפריעה. שוקלת מה עדיף – לסיים את העוגה או להגיש תביעת גירושין. מה את היית עושה? – שאלה מילה חודרת. קטיה היתה בהלם. – אני אף פעם לא עמדתי בפני בחירה כזו… – ואם היית? נניח שמגלה שהבעל בוגד… קטיה שותקת, מילה מחליפה נושא. – מזמן את כאן? – כשנה… – סטודנטית? – כן… – לימודים באוניברסיטת תל אביב? – מסלול יצירתי… – דמיון מפותח. אולי תצליחי להיכנס לעור של אישה נבגדת… או אולי של המאהבת? קטיה הלחוצה שותקת. מילה מבינה – חבל שבאה לכאן. לראות את קטיה – ואז מה? להעיף עליה קפה? לתלוש שיער? לא תצא יותר שלווה… – תביאי חשבון, – מבקשת מילה עייפה. קטיה חוזרת – מילה כבר לא שם. רק שטרות טיפ נדיב נשארו על השולחן. קטיה מציצה החוצה, נאנחת בעצב. *** שם, בבית הקפה, מילה גמלה בלבה – תחגוג עם אלכס עשור נישואים, כמו שתוכנן. יעל הרי הכינה פוסטר, לא תגנוב ממנה את החגיגה. ואחרי כן – תפתח הכול עם אלכס. הארוחה המשפחתית בעיצומה. “איזו חתונה זה עשור? אולי זכוכית – עוד מעט מנפצים, ואני מייצרת מראה שמח”, מהרהרת מילה. הארוחה ליד סיומה. אלכס שולח קריצה ליעלי – “בלי עוגה אין שמחה!”. יעלי קופצת: “אני רוצה את החתיכה הכי גדולה!” כולם מביאים עוגה… מי מגישה? קטיה בעצמה, ה”חתלתולה”! אין חריגה – היא באמת זאת מהקפה, מהשיחות, מהתמונה. אלכס מחייך אליה ואז פונה למילה: – מזל טוב עשור, אהובה! העוגה במיוחד בשבילך. המפעיל לוקח את יעל למשחק בצד. מילה בהלם – מילים לא יוצאות. – אני רואה שכבר נפגשת עם קטיה, – אומר אלכס. קטיה מחייכת בנימוס. – אצלנו, מילה, שום צרה לא שוברת את האהבה. בזכות השליטה העצמית והחוכמה שלך! – הוא מנסה לחבק את מילה, אך היא נסוגה. – תסביר לי שנייה, – שואלת סוף סוף. – מילה, זאת היתה מתיחה. אמת – לא הכי מוצלחת, אולי מיותרת, אבל… הסיפור עם “המאהבת” הוא תסריט מבית הפקות שנשכרו לעשות לנו חגיגה יוצאת דופן. קטיה היא שחקנית. את כל כך חזקה ונבונה, שהשארת אותי בלי מילים. – הוא מנסה שוב לחבק, מילה זזה. – אין לך מאהבת? – אין, – מחייך אלכס. – וקטיה שחקנית? – אני עוד סטודנטית, – משיבה קטיה. – ומדי פעם מוצאת עבודות כאלה. את התנהגת בכבוד, מילה. לא כמו אחרות – היו כאלה ששפכו עליי קפה. – אין לי מילים, – אמרה מילה מופתעת. – אלכס, זה בדיחה בעיניך? לגיטימי?– קולה נשבר – איך אתה מסוגל! קטיה עומדת לעזוב, מילה עוצרת אותה בתנועה. פעם ראשונה שאלכס רואה את אשתו יוצאת משליטה. – מבין איך עברו עלי הימים האלו?! איך עלה לך רעיון כזה לקראת יום הנישואים שלנו?! – פשוט… את תמיד רגועה. רציתי להכניס קצת… פלפל. סליחה… מילה כמעט מתפוצצת. קטיה מנצלת את ההזדמנות ובורחת. – אה, חסר לך פלפל? קח! – מילה לוקחת את העוגה ומועכת אותה על פניו של אלכס. – הנה הפלפל וגם הקצפת! אלכס משתעל מקצפת. – השתגעת? – לא, יקירי. רק קצת… חידשתי את היחסים! – היא קמה וצועדת החוצה. – מה יש לך? בסך הכל לא בגדתי! היא מסתובבת ואומרת: – עדיף כבר שהיית בוגד… בדרכה ליעלי, תופסת ידה, והן עוזבות. ברחוב מילה עוצרת ונקרעת מצחוק – – אמא, מה מצחיק? – כלום, חמודה, נזכרתי בבדיחה. – תספרי? – בטח, אבל קודם נדבר ברצינות. נצטרך קצת זמן לגור לבד מאבא… – לבד? לתמיד? – אני לא יודעת. נראה. את באה איתי? יעלי מהנהנת. ויחד, הן הולכות קדימה ברחוב הערב הישראלי.

February 6, 20260229

המאהבת של בעלי עֲדִינָה ישבה במכוניתה והביטה במסך הווייז. הכול היה מדויק הכתובת, העיר, השעה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. היא נשמה עמוק, אספה