שיעורים לחיים

“אף אחד לא זז!” הרעש של מנועים שמניעים בגשם הכבד טרף את סמטת האחורית. הגשם ניתז בעוצמה על הדלת המתכתית, ואז היא נפתחה בטריקת דלת שסחפה את כל הבר ההפוך.

הילדה הקטנה כבר הכריעה בליבה: עדיף שיקראו לה גנבת מאשר לראות את התינוק בוכה עוד לילה אחד. לכן עמדה ליד הדלפק הקטן, מחבקת את קרטון החלב כאילו לא היה זה

פעמון הדלת צלצל פעם אחתצלול, חד, כמעט נעלב ממה שהעז להיכנס עכשיו פנימה. כל שיחה בבוטיק הנפלא חדלה באמצע משפט. אור זהוב וחמים שטף את רצפת השיש הלבנה, שהבריקה כמו מראה.

הכוס פגעה בפניו לפני שמישהו הספיק לומר מילה. המים התפזרו על פניו של הזקן, נשברים באור הבוקר שנשפך דרך החלונות הגבוהים, כמו שברי קריסטל זעירים.

7 במרץ, 2024 תחנת הדלק על כביש 4, בצומת גדרה יומן אישי עמוס הגשם הלם על הגג של התחנה כאילו מישהו מנסה להטביע את כל הדרך לאשדוד. אור הניאון קפץ על האספלט הרטוב.

“אני… לא מצליחה לנשום…” המילים בקושי חומקות משפתיה, מתפוררות לשקט צורם. בהתחלה אף אחד לא זז. זו הייתה המסעדה מהסוג שבו אין הפתעות

הוא לא ביטל את החתונה כי היא שיקרה לו. הוא ביטל אותה כי חזר לביתו שבעבר היה מלא בשובבות ילדותית ונעצר בפסיעה הראשונה. אור שמש חמים נשפך מבעד לחלונות עגלגלים

“לַא לְעוֹנֵה אַל תַּגִּידִי ‘כֵּן.'” קוֹל יֶלֶד בָּקַע אֶת הַשֶּׁקֶט כְּמוֹ זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת עָמַד מֻשְׁלָם מִדַּי

נברשות הזכוכית שבתקרת אולם הנשפים הגדול עוד התנודדו קלות מרוב המהומה, מפזרות שברי אור צבעוני אל פני רצפת השיש המכוסה רסיסי קריסטל מנופץ.