Life Lessons

אורלי מטגנת קציצות בצלחת, פתאום מבוא את היוזם של החלום יובל. אורלי, צריך לדבר, הכריז בחוזק. דבר, השיבה מבלי להסיט מבט מהמחבת. אולי תשבי, תאזיני כשורה?

דפיקה רכה חצבה את השקט של הדלת. נחרדתימי שיבוא בחצי הלילה? התקרבתי ופתחתי במעט. בחור הקטן נצצו עיני המשרתת הוותיקה, מבטא חרדה. היא לחשה, קולה רועד: ״אם

היי, משם מקשיב? רוצה לשתף אתך סיפור שקורה פה בקיבוץ רמתשוק, בקצה הדרום, כמו גרגר חול אחרון על המפה. הזמן כאן לא מדליק שעון, הוא רק קובע לפי העונות בחורף

אורנה פסעה לאט על הדשא המתוח בחיק רחוב הרצל בתל אביב, כאילו הייתה עולה לבמות תיאטרון. כל צעד שלה מדויק, נבחן בקור קורח. היא ידעה זו לא חזרה רגילה.

I den lille by, der lå som den sidste sandklump på kortet i Danmarks yderste hjørne, løb tiden ikke efter klokken, men efter årstiderne.

בכפר הקטן שבקצה של מפת הארץ, כאילו אבקת חול אחרונה על קו הגבול, זרם הזמן לא לפי שעונים אלא לפי עונות. הוא קפא בחורף קפוא, נמס ברחש של פזורה אביבית, נרדם

בכפר הקטן שעל שפת מדינת ישראל, שמצוי כפסיק קטן במפת הארץ, הזמן זז לא לפי השעון אלא לפי העונות. הוא קפא בחורף קפוא, נמס בקצף של אביב מתפרץ, נרדם בחום הקיץ

I den lille by, som har slået sit telt på Danmarks yderste hjørne, som den sidste støvkorn på et kort, løb tiden ikke efter urskiver, men efter årstidernes åndedrag.

בכפר הקטן על קצה המדבר, כאילו גרגר חול אחרון על מפת הארץ, הזמן לא זרם לפי שעונים אלא לפי עונות. בחורף קפא והיה קפוא כמו קרח, באביב נמס ושטף את השדות ברעש

איזה מבולגן החגיגה של האחים, אמרה ריבקה. מצאו זמן לחגוג, ובסוף בכפר. עד ריבקה הגיעו קטעי משפטים של גבר מתוסכל. היא הבינה שהאח של בעלה הזמין אותם לחגוג