שיעורים לחיים
Kære dagbog Mor, jeg er lige ved at komme, omkring tyve minutter, højst, sagde jeg, mens jeg stod i døren til sygehavetrabet og forsøgte at smil, men læberne rystede.
Mor, jeg er hurtig. Måske tyve minutter, højst, står Mikkel i døren til patientstuen, forsøger at smile, men læberne ryster. Bare ikke længe, ligger Freja
אמא, אני חוזר מהר. לא יותר משעהעשרים, עִמִּי עמד בפתח חדר האשפוז, מנסה לחייך, אך שפתיו רעדו. רק לא תאריכי יותר, תמר שכבה על צידה, אחוזת בשמיכת הצמר, הרופא
Signe, tro ikke, at der er noget galt! Jeg er ikke hjemløs. Jeg hedder Morten Jensen. Jeg er kommet for at se min datter. Det er svært at forklare Kun
א׳.היום חזרתי לכפר אחרי שלושים שנה של חוסרקשר. שלושים שנה עברו מאז, כשהייתי בת שמונהעשרה, עליתי באוטובוס לתל אביב והיעלמתי. בתחילה שלחתי מכתבים, לאטלאט
כאשר חזרה לאזור הכפר אורלי אף אחד לא הכיר אותה מיד. שלושים שנה עברו. שלושים שנה, מאז שהייתה בת שמונה עשרה, קפצה על האוטובוס לתל אביב ונעלמה.
כאשר חזרה רוּבּי אל הכפראיש לא הכיר אותה מיד. שלושים שנה חלפו. שלושים שנה, מאז שהיא, בת שמונה עשרה, עלתה באוטובוס לתל אביבונדדה. תחילה שלחה מכתבים, אחריזה
Da Sigrid Jensen for længst vendte tilbage til den lille landsby Lystbæk, genkendte ingen hende med det samme. Tretti år var gået. Tretti år siden, som
Far, har du fået en kat? udbrød datteren Lærke, da hun ankommer i weekenden. Peter Jensen sidder irriteret ved vinduet. Igen sidder den røde kat på hans
כשאורית חזרה לכפר אף אחד לא זיהה אותה מיד. שלושים שנה חלפו. שלושים שנה מאז, בת שמונה עשרה, עלתה באוטובוס לתל אביב ונעלמה. תחילה שלחה מכתבים, אחר כך פחות