HE
HE
בצהרי יום שישי, עם ריח הים מהמפרץ, יובל חזר הביתה רעב. מהמטבח עלה ריח של בשר עם תפוחי אדמה, שום טרי ולחם שזה עתה נאפה. הוא נכנס. דנה ותמר ישבו ליד השולחן.
HE
איתי היה בן תשע, ובחיים שלו הייתה רק בקשה אחת. הוא רצה לראות את הים. לא בסרטון, לא בתמונה. אמיתי. כזה שאפשר להיכנס אליו עד הברכיים ולבנות ארמון מחול רטוב.
HE
בסוף ספטמבר עמדתי ליד החממה עם ידיים שחורות מאדמה. החום עוד לא נשבר לגמרי, אבק דק עלה מהשביל, ומרסל — אמא של ערן — ניצבה ליד תא המטען של הרכב של דנה ופיקדה.
HE
החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים, לא יותר. וזה היה הדבר המוזר: שלושת הקילוגרמים האלה היו כבדים יותר משתים־עשרה השנים שארז וליאורה חיו יחד.
HE
גיורא היה בן חמישים ושמונה, אדריכל עם משרד קטן בכרמל, והיו לו שלושה כללים למקרר. אני, דליה, בת ארבעים ושבע, גרושה טרייה, עברה לגור אצלו בדירה היפה בשדרות הציונות בחיפה.
HE
בשעה אחת־עשרה וחצי בלילה עצרתי את הקורולה מול השער הכחול־כהה של המקלט. האוטו עוד צפצף כשפתחתי את הדלת, כי מנוע לא כיביתי. בתוך תא המטען ישבו חמש קופסאות קרטון.
HE
אף פעם לא האמנתי לסיפורים על אנשים שמתים ואז חוזרים. תמיד אמרתי לעצמי שהחיים הם לא סרט. או שאדם הלך, או שהוא כאן. אין בין לבין. אבל לפני שלושה חודשים
HE
הכרטיס היה בכיס החולצה שלי. נסיעה אחת, בלי חזור. עשיתי את זה במזיד: בגיל שבעים ושש, אחרי שקניתי גם את הביסקוויטים האלה שלא אכלתי עשרים שנה, החלטתי שאני
HE
במשך שבע שנים גרתי מעל איתן וליאורה, בקומה השלישית של בניין ישן ברחוב יפה בירושלים. כל בוקר, כשיצאתי לקנות עיתון בקיוסק של מוטי בפינה — שקל שמונים, אני
HE
בעלי אסף אמר שהוא נוסע למפגש מחזור בתיכון. שנתיים של נישואים, ועדיין כל פעם מחדש הוא נישק אותי על המצח וירה "אל תחכי לי" כאילו אני השמש של היום שלו.