Home

Author: Alejandro García

Life Lessons
כשחזר הביתה מהעבודה, החתול לא היה שם: סיפורו של פטריק, מתכנת צעיר שקיבל דירה מהוריו, הציל חתלתול פגוע ורגליים בשם “חתיך”, ונאבק בין אהבתו לחתול לבין זוגיות מסובכת עם מריה, שביקשה ממנו לוותר על חתיך. אחרי מפגש משפחתי משפיל, פרידתו מהחתול ומסע החיפוש הנוגע ללב, פטריק בחר להישאר עם חתיך ולסיים את הקשר עם מריה – כי יש דברים שחשובים באמת.
066
כאשר חזר מהעבודה, החתול לא היה שם. אלעד היה בחור צנוע, נקי ממנהגים רעים. ביום הולדתו ה-25 נתנו לו הוריו דירה במתנה למעשה, עזרו לו לגייס כסף לעבור בתשלום
Life Lessons
לקחת לי את אבא שלי – אמא, נכנסתי לדירה! תארי לך, סוף סוף! אוקסנה הצמידה את הטלפון לכתף ונאבקה עם המנעול הסרבן. המפתח לא הסתובב בקלות, כאילו בודק את החדשה בבית. – איך הדירה, חמודה שלי? הכול בסדר? – קול אמא היה נרגש ודואג. – מושלם! מוארת, מרווחת. מרפסת לכיוון מזרח, בדיוק כמו שרציתי. אבא בבית? – כאן, כאן! – נשמע הבס של ויקטור. – שומעים אותי? אז מה, הגוזל עף מהקן? – אבא, אני בת 25, איזה גוזל? – בשבילי את תמיד גוזל. בדקת את המנעולים? החלונות? החימום… – ויקטור, תן לה להתרגל! – קטעה אמא. – אוקסנה, תהיי זהירה. זה בניין חדש, מי יודע מי גר לידך. אוקסנה צחקה, הצליחה סוף סוף לפתור את המנעול ודחפה את הדלת פנימה. – אמא, זה לא שיכון של שנות השבעים. בניין מסודר, אנשים טובים. יהיה בסדר. הימים הפכו למרוץ אינסופי בין חנויות בטון, סלוני רהיטים והדירה. אוקסנה נרדמה עם קטלוגי טפטים, והתעוררה בבדיקה איזה צבע רובה יילך טוב עם הקרמיקה. בשבת עמדה בסלון, בוחנת דגימות בדים לווילונות, והטלפון צלצל. – איך ההתקדמות? – שאל אבא. – לאט אבל בטוח. היום אני בוחרת ווילונות, נודדת בין “שנהב” ל”חלב אפוי”. מה דעתך? – זה אותו צבע, משווקים שונים, מותק. – אבא, אין לך מושג בגוונים! – אבל יש לי מושג בחשמל. השקעים מסודרים? השיפוץ שואב זמן, כסף ועצבים, אבל כל פרט הופך את הקירות החשופים לבית אמיתי. אוקסנה בחרה בעצמה את הטפטים הבהירים לחדר השינה, מצאה שיפוצניק ללמינציה, תכננה את מנח הרהיטים כך שאפילו המטבח הקטן ירגיש מרווח. כשהאיש האחרון פינה את השאריות, אוקסנה ישבה על הרצפה בסלון המצוחצח. אור רך נכנס מווילונות חדשים, ריח רענן ונגיעה צבע טרי. הבית הראשון שלה… שלושה ימים לאחר ההובלה, פגשה את השכנה. אוקסנה התעסקה במפתחות, כשמולה נשמע מנעול. – או, החדשה! – אישה בתחילת שנות השלושים הציצה מהדלת. תספורת קצרה, שפתון אדום ועיניים סקרניות. – אני עלינה. מולך בדיוק, מעכשיו אנחנו שכנות. – אוקסנה, נעים להכיר. – אם תצטרכי סוכר, מלח או סתם לדבר – פשוט תבואי. בהתחלה בבניין חדש מרגיש מוזר קצת. עלינה התגלתה כמעניינת וחברותית. שתו תה אצל אוקסנה ודיברו על הקפריזות של חברת הניהול ועל תכנון הקומה. עלינה חלקה טיפים – איפה יש אינטרנט טוב, מי מתקין ברזים בזול, ואיפה בסופרים ליד הבית יש ירקות הכי טריים. – יש לי מתכון לעוגת תפוחים – פשוט תענוג! – עלינה חיפשה בטלפון. – אשלח לך. חצי שעה, ונראה כאילו עמלת יום שלם. – יאללה, תשלחי! עוד לא ניסיתי את התנור… הימים נקשרו לשבועות, אוקסנה שמחה שיש לה שכנה פתוחה. נפגשו במדרגות, לפעמים התארחו אחת אצל השנייה לקפה, החליפו ספרים. בשבת הגיע ויקטור — לעזור עם מדף עיקש. – בחרת דיבלים לא מתאימים, – אבא אובחן. – זה לגבס, פה יש בטון. רגע, יש לי ברכב. אחרי שעה המדף נתלה ישר וחזק. ויקטור התקפל, בדק בקפדנות ונענע בראשו: – זה יחזיק עשרים שנה. – אתה אבא הכי טוב! – אוקסנה חיבקה אותו. ירדו יחד, דיברו שטויות: עבודה, בוסים חדשים, בלגני מסמכים. בכניסה פגשה את עלינה עם שקיות סופר. – היי! – אוקסנה נפנפה. – תכירי, זה אבא שלי, ויקטור. אבא, זו עלינה, השכנה שסיפרתי. – נעים מאוד, – ויקטור חייך בנעימות. עלינה קפאה לרגע, סקרה את ויקטור ואת אוקסנה. החיוך שלה היה פתאום מודבק ומוזר. – גם לי, – אמרה קצרות ונעלמה מהר. הכול השתנה מאז. עלינה החלה להתרחק, בפנים קפוא. הזמנה לתה נענתה בתירוצים. ואז הגיעו תלונות… בהתחלה שוטר דפק בדלת ב-21:00. – התקבלה תלונה על רעש, – התנצל. – מוזיקה חזקה. – איזו מוזיקה? קראתי ספר! – ככה שכנים אומרים… בהמשך נערמו תלונות — “רעש בלתי נסבל”, “דפיקות בלתי פוסקות”, “מוזיקה בלילה”. השוטר הפך לאורח קבוע, מתנצל ומושך כתפיים. אוקסנה ידעה מהיכן זה מגיע, אבל לא למה. כל בוקר היה הימור – קליפת ביצה מרוחה על הדלת, קפה באזור המשקוף, שקית קליפות מתחת למפתן? קמה חצי שעה מוקדם, כדי לנקות הכול. הידיים שורפות מחומרי ניקוי והגרון חונק. – ככה זה לא יכול להימשך, – אמרה ובררה מצלמות עינית באינטרנט. הציבה מצלמה זעירה. הכל התחבר לטלפון שלה. חיכתה. לא הרבה. בשלוש לפנות בוקר הגיע התראה — תנועה במצלמה. אוקסנה ראתה את עלינה בחלוק ובנעלי בית, מורחת חומר כהה על דלתה. במיומנות, בשיטה, כמו משימה קבועה. בלילה הבא לא נרדמה. ישבה בכניסה, דרוכה. בסביבות שלוש שוב שמעה רשרוש. פתחה במהירות את הדלת. עלינה קפאה, עם שקית ביד שממנה טפטף משהו דוחה. – מה עשיתי לך? – שאלה אוקסנה בקול חלש. – למה את עושה לי את זה? עלינה הניחה את השקית, פניה התעוותו – יופי שהפך למסכה של זעם ישן. – את? לא עשית לי כלום. אבל אבא שלך… – מה לאבא שלי? – הוא גם אבא שלי! – צעקה עלינה. – רק אותך גידל, אותי נטש בגיל 3! לא נתן אגורה, לא התקשר! אנחנו בקושי שרדנו, והוא הביא משפחה מושלמת עם אמא שלך! אפשר לומר, את לקחת לי את אבא שלי! אוקסנה נסוגה, נשענת על המשקוף. – את משקרת… – באמת? תשאלי אותו! תשאלי אם הוא זוכר את מרינה סולובייבה והבת עלינה שהשליך מהחיים שלו כמו אשפה! אוקסנה סגרה את הדלת, התמוטטה על הרצפה. בראש רק מחשבה אחת: לא נכון, לא נכון, לא נכון. אבא שלי לא כזה. בבוקר נסעה להורים. ניסתה להרכיב את השאלה, אבל כשראתה את אבא, רגוע כרגיל, עם העיתון – לא הצליחה לדבר. – אוקסנה! איזו הפתעה! – קם אליה. – אמא בסופר, תכף חוזרת. – אבא, יש לי שאלה… – התיישבה. – אתה מכיר את מרינה סולובייבה? ויקטור קפא. העיתון החליק מידיו. – מאיפה… – הבת שלה – שכנה שלי. היא טוענת שאתה אבא שלה. שתיקה ארוכה. – אנחנו נוסעים אליה. מיד. צריך לסגור את זה. נסעו לדירה של עלינה. לא דיברו בדרך. אוקסנה ניסתה להרכיב מחדש את החיים. עלינה פתחה מיד, כאילו ציפתה. העבירה מבט כבד, ואז נעה הצידה. – באת להתוודות? – הטיחה. – אחרי שלושים שנה? – באתי להסביר. – ויקטור שלף נייר מקופל. – תקראי. עלינה קראה. פניה השתנו מיובש לכעס, ואז למבוכה ולהלם. – מה זה? – תוצאה של בדיקת DNA, – השיב ויקטור בשקט. – עשיתי אחרי שמרינה ניסתה לקבל מזונות. הבדיקה הוכיחה: אני לא אבא שלך. מרינה בגדה בי. את לא הבת שלי. הנייר נפל מידיה של עלינה. אוקסנה עם אביה יצאו מהדירה. בבית חיבקה אותו. – תסלח לי, אבא. שספקתי בך. ויקטור ליטף את ראשה, כמו פעם כשהייתה ילדה. – אין לך על מה להתנצל, מתוקה. זה לא את, זה אחרים. היחס לשכנה לא השתנה. אוקסנה כבר לא ניסתה להתקרב. אחרי כל זה, הכבוד נעלם לעד…
062
לקחה ממני את אבא שלי אמא, עברתי! את מאמינה? סוף־סוף זה קרה! נועה החזיקה את הטלפון בין הכתף ללחי, בזמן שנאבקה במנעול הסורר. המפתח הסתובב בקושי, כאילו המנעול
Life Lessons
לילכה ילדה בשקט ועמדה לוותר על בתה: סיפור של סטודנטית צעירה, אחות מנוסה, ואב בעל השפעה בעיר שמוצא את דרכו אל האחריות והלב – כל זאת בין מסדרונות בית החולים והלבטים על אימהות, קבלה ותמיכה בישראל של ימינו
0543
אני עובד כאח לידה כבר שנים רבות, ובמהלך השנים נתקלתי בסיטואציות שונות חלקן מרגשות, אחרות פחות נעימות. לרוב הצוות הרפואי משתדל לא להתערב בעניינים האישיים
Life Lessons
חמישה דירות במשפחה, אבל אנחנו עדיין חייבים לגור בשכירות
032
עברו שנים רבות מאז וכל הסיפור הזה עדיין צרוב בי. לפעמים אני תוהה אם יש עוד משפחות כמונו: חמש דירות במשפחה, ובכל זאת אנחנו נאלצים לשכור. משפחתו של בעלי
Life Lessons
את לא אוהבת אותו, אבל לנו היה טוב – אולי ננסה להתחיל מחדש?
016
את לא אוהבת אותו, ולנו היה טוב יחד, אולי ננסה שוב מההתחלה, טוב? התגרשנו לפני שלוש שנים, זה היה גירושין שקטים, בלי מריבות גדולות או האשמות מיותרות.
Life Lessons
ההבטחה דניס החזיק בביטחון את ההגה ונהג בנינוחות בכביש, לצידו ישב חברו קיריל, שניהם שבו לעיר אחרי שליחות קצרה מטעם הבוס. “איזה יופי שסגרנו את העסק והחוזה על סכום כל־כך גדול, הבוס יהיה מרוצה,” חייך דניס. “בהחלט, היה לנו מזל,” השיב קיריל, ששניהם עובדים יחד במשרד. “כיף לחזור הביתה כשמישהו מחכה לך,” אמר דניס, “הארינה שלי בהריון וסובלת מטוקסיקוזה, אני מאוד מצטער עליה, אבל שנינו כל־כך רצינו ילד והיא אמרה שתסבול בשבילנו.” “ילד זו שמחה,” השיב קיריל, “למרינה ולי לא מצליח, כבר שנים אנחנו מנסים, אפילו עשינו טיפול הפרייה פעם שנייה.” דניס התחתן בגיל מאוחר, אחרי הרבה נשים שחולפות, אבל רק כשראה את ארינה התאהב בה באמת. כשהכיר לחברו את ארינה, וקיריל היה עד בחתונה, קצת קינא בו – היא הייתה יפה ועדינה. גשם דק וטפטפני ניתז על השמשה והחברים דיברו בצחוק, עד שצלצל הטלפון של דניס. “שלום ארישקה, כן, בדרך, בעוד שעתיים בערך. אל תדאגי, אל תעשי שום דבר כבד, אני אטפל בהכול כשאחזור. אוהב.” קיריל דמיין איך ארינה מחכה לחברו ודאגה לו, ותהה – מרינה שלו אף פעם לא דואגת, היא מתייחסת אליו כאל קבוע. פתאום, דניס סובב את ההגה בחדות – למולם דהרה גז’ל, ההתנגשות בלתי נמנעת, ברגע האחרון הרכב פגע בעמוד מהצד של דניס. קיריל התעורר עם כאב ראש ודם ביד, הרכב בין גלגליו, דלתו פתוחה. הסתכל על דניס – זה האחרון לא זז. אנשים רצו, מכוניות נעצרו, הזעיקו אמבולנס, דניס שכב על אלונקה, קיריל התכופף אליו, והוא לחש: “תעזור לארינה…” בבית החולים התברר שלקיריל שבר ביד וזעזוע מוח. שאל שוב ושוב את הצוות: “איך דן, איך חבר שלי?” ולאחר זמן הודיעו לו – “דניס מת.” קיריל היה בדיכאון, לא הגיע להלוויה, מרינה סיפרה שאשתו של דניס בכתה נורא, לא יכלה לעמוד ליד הארון. לאחר שהתאושש, הגיע עם מרינה לקבר החבר, הבטיח לו בלב: “אל תדאג, חבר שלי, אשמור על אשתך, כמו שביקשת…” יומיים אחרי, נסע לארינה, פתחה את הדלת ובכתה: “איך אפשר לחיות בלעדיו?” “קיבלתי עליו הבטחה,” השיב קיריל, “פשוט תודיעי לי אם צריך משהו, אבקר מדי שבוע.” הזמן עבר. ארינה התאוששה קצת, פחדה שההריון ייפגע מהעצבות, הרופא הזהיר. קיריל המשיך לעזור, קנה מצרכים, הביא ויטמינים, הסיע לפוליקליניקה – היא לא ניצלה את טוב ליבו. “לא נעים לי שתשקיע בי כל־כך,” אמרה ארינה, “אני מבטיח, זה בשביל דניס,” השיב. קיריל חש רגשות מעורבים – ארינה, האישה שחלם עליה, אך המצב הקשה. מרינה לא ידעה אודות הסיוע, אצלו בטלפון רשומה “תרומה”, ידע שאשתו תבדוק. הניסיון השני להפריה נכשל, היחסים מתוחים, מרינה חשבת שקיריל אשם. הקריירה של קיריל בתחום, בינתיים, רק התקדמה. הריון ארינה מתקדם והיא נעשית חסרת אונים, משפחתה רחוקה בסיביר, סובלת מכאבי ראש ובצקות, אבל מתמודדת. פעם אחת נכנס ומצא אותה עומדת על סולם, תולה וילונות חדשים. “ארינה, תרדי מיד, זאת סכנה!” הוא עזר לה לרדת, חש רעד בגופו. בהמשך בקשה: “דניס, תעזור לי לסדר את חדר הילדים…” שוב לקח על עצמו את השיפוצים, לא יכל להשאיר אותה לבד. מרינה חושבת – כדי להציל את הזוגיות, חייבת להתרכז בעבודה, קיבלה טור בעיתון מוכר ושכר טוב, מנסה לקרב את קיריל בּחגונית ביתית. לפתע מצלצל הטלפון – “תרומה” על צג המכשיר, קיריל עונה, ניגש למטבח. “מה קרה?” “ארינה מתחילה ללדת… הזמינה אמבולנס.” “שבעה חודשים, זה מוקדם…” “אני מגיע לבית החולים.” הוא מספר למרינה על “שיחה מהבוס בנושא תרומה,” היא לא מאמינה. קיריל ממהר, בבית החולים – ארינה ילדה בן. חוזר הביתה עייף, מרינה מבחינה: “התרומה שלך גבתה ממך מחיר…” לבסוף, קיריל מתוודה: “ארינה ילדה בן, הבטחתי לדניס שאעזור לה, היא לחלוטין לבדה.” “עכשיו סוף סוף הכל ברור. השלב הבא – תעזור לארינה עם הבן שלה, נכון?” “נכון,” אמר בכנות. מרינה מחליטה: “אני מגישה גט. אולי אמצא גבר אחר ואצליח ללדת ממנו.” קיריל מביט בה בהפתעה – היא מאשימה אותו בחוסר ילדים. “זו זכותך, מרינה, אין לי דרך אחרת. אני חייב לעזור לארינה והילד.” הזמן עבר, מרינה הגישה גט, קיריל עבר לארינה ועזר לה עם דניקה הקטן, בהמשך נישאו, ועוד שנתיים נולדה להם בת. תודה על הקריאה, ההרשמה והתמיכה. שיהיה לכם בהצלחה!
06
הבטחה אני החזקתי את ההגה בביטחון, נוסע בכביש המהיר בין תל אביב לחיפה, ויונתן, חברי הטוב, ישב לצידי. חזרנו מנסיעת עבודה הבוס שלח אותנו ליומיים כדי לסגור איזו עסקה.
Life Lessons
המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.
0255
רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה. “יש בכל זאת יתרון לגשם…
Life Lessons
המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.
01
רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה. “יש בכל זאת יתרון לגשם…
Life Lessons
הפכה למשרתת כשעלוונטינה הודיעה שהיא מתחתנת, בןה וכלתה נדהמו מהחדשות ולא ידעו איך להגיב. – את בטוחה שאת מוכנה לשנות את החיים שלך בגיל כזה? – שאלה קטיה, מביטה בבעלה. – אמא, למה הצעד הדרמטי הזה? – התרגש רוסלן. – אני מבין שאת לבד כבר שנים ורוב חייך הקדשת לי, אבל עכשיו להתחתן נשמע לא חכם. – אתם צעירים, לכן כך אתם חושבים, – ענתה עלוונטינה בשלווה. – אני בת שישים ושלוש ואף אחד לא יודע כמה זמן נשאר, אבל יש לי זכות לחיות את שנותי עם אדם שאוהב אותי. – אז אל תמהרי לרשום, – ניסה רוסלן להרגיע את אמו. – את מכירה את יורי רק כמה חודשים וכבר מוכנה להחליף הכל בחיים. – בגיל שלנו אין זמן לבזבז, צריך למהר, – השיבה עלוונטינה. – ומה יש לדעת? הוא מבוגר ממני בשנתיים, גר עם בתו ומשפחתה בדירה מרווחת, יש לו פנסיה טובה ויש לו אפילו בית בקיבוץ. – איפה תגורו? – שאל רוסלן בפליאה. – אנחנו גרים יחד ואין מקום לאדם נוסף אצלנו. – אל תדאגו, יורי לא מתכוון לעבור אלינו, אני אעבור אליו, – סיפרה עלוונטינה. – הדירה שלו גדולה, עם הבת הסתדרנו, כולם מבוגרים ואין סיבה לריב. רוסלן דאג, קטיה שכנעה אותו לכבד את החלטתה. – אולי אנחנו סתם אגואיסטים? – תהתה קטיה. – בוודאי נוח לנו שאמא שלך עוזרת, שומרת על קירה, אבל מגיע לה לבנות חיים משלה. אם ניתנה לה הזדמנות, כדאי שנאפשר לה. – שיהיו יחד, אבל למה להירשם? – התקשה רוסלן להבין. – לא חסר לנו עוד חתונה עם שמלה לבנה ותחרויות. – אולי כך הם מרגישים ביטחון ושלווה, – נימקה קטיה. בסוף עלוונטינה התחתנה עם יורי, אותו פגשה במקרה ברחוב, ועברה לגור אצלו. בהתחלה הכל היה בסדר, בני הבית קיבלו אותה, בעלה התנהג יפה והיא באמת האמינה שהגיעה לה אושר בגיל הזה. אך לאט לאט החיים המשותפים התחילו להצטייר אחרת… – תוכלי להכין הערב תבשיל? – פנתה איננה. – קשה לי בעבודה, אין לי זמן, ואת פנויה. עלוונטינה הבינה את הרמז, ולקחה אחריות על הבישולים, הקניות, הניקיון, הכביסה ואפילו עבודות בקיבוץ. – עכשיו הדירה והקיבוץ שלנו יחד, – אמר יורי. – הבת והחתן עסוקים, הנכדה קטנה, אז נעבוד יחד. עלוונטינה לא התווכחה, היא אהבה להיות חלק משפחה גדולה ותומכת. עם בעלה הראשון לא זכתה לזה; הוא היה עצלן, ערמומי ונעלם אחרי שרוסלן היה בן עשר. מאז עברו עשרים שנה, ולא שמעו ממנו. עכשיו הכל הרגיש נכון, העבודה לא הפריעה לה, והעייפות לא יצרה עצבים. – אמא, מה את עושה שם? – העיר רוסלן. – כל נסיעה לקיבוץ מקפיצה לך את הלחץ דם, למה את צריכה את זה? – ברור שאני צריכה, אני אוהבת את זה, – הסבירה הפנסיונרית. – נגדל הרבה יבול עם יורי, נתחלק עם כולם, גם איתכם. רוסלן חשש. חודשים עברו ואף אחד לא הזמין אותם אפילו לביקור היכרות. הם הזמינו את יורי אליהם, הוא הבטיח לבוא, אבל תמיד היה עסוק. אז הם ויתרו, רק רצו לדעת שאמא מאושרת. בתחילה כך היה. העבודה והריצות לא הפריעו לה. אבל בהדרגה העומס גבר. יורי, בהגעתו לקיבוץ, תמיד התלונן על הגב או כאב בלב. אשתו טיפלה בו, והוא נח, בזמן שהיא סידרה וניקתה. – שוב בורשט? – סינן החתן אנטון. – אכלנו אתמול, ציפיתי למשהו אחר. – לא הספקתי לבשל, ולא קניתי, – הצטדקה עלוונטינה. – הייתי עסוקה בכביסת וילונות. התעייפתי, נהיה לי סחרחורת, אז נשכבתי. – אני לא אוהב בורשט, – הזיז אנטון את הצלחת. – מחר אוליה שלנו תכין ארוחה מכל הלב, – מיד אמר יורי. ואכן עלוונטינה עמדה שעות במטבח, הכל חוסל תוך חצי שעה. ואז ניקתה, וזה נמשך כל הזמן. חוסר שביעות רצון מצד הבת והחתן ולבסוף גם מצד יורי, שהצטרף אליהם. – אני לא ילדה, אני עייפה. למה אני חייבת לעשות הכל לבד? – הגיבה לבסוף. – את אשתי, עלייך לשמור על הבית מסודר, – הזכיר יורי. – כאשתך יש לי גם זכויות, לא רק חובות, – פרצה בבכי. אחרי שנרגעה, המשיכה לעזור, ליצור אווירה נעימה, אבל יום אחד נשבר לה. אותו יום איננה והבן היו בדרך למסיבה, ורצו להשאיר את הילדה הקטנה אצלה. – שתישאר עם סבא או תבוא איתכם, כי אני הולכת לבקר את הנכדה שלי, – הודיעה. – למה שנסדר את התוכניות שלנו לפיך? – התעצבנה איננה. – בחיים לא, אבל גם אני לא חייבת לכם, – הזכירה עלוונטינה. – לנכדה שלי היום יום הולדת, עדכנתי אתכם כבר בשלישי. לא מספיק שהתעלמתם, עכשיו גם רוצים להשאיר אותי בבית. – אי אפשר ככה, – כעס יורי. – איננה תכננה, והנכדה שלך עוד קטנה. מחר תוכלי לברך אותה. – מחר־מחר, – ענתה בתקיפות. – או שנלך יחד לבקר את הילדיי, או שתישאר עם הנכדה שלך עד שאחזור. – ידעתי שהחתונה הזו תסתיים רע, – הטיחה איננה. – מבשלת בינוני, מנקה גרוע, חושבת רק על עצמה. – באמת אתה חושב כך? – שאלה עלוונטינה את יורי. – תגיד, חיפשת אשת חיים או עוזרת בית לכולם? – את לא צודקת, ורוצה להאשים אותי, – גמגם יורי. – אל תעשי סצנות. – שאלה פשוטה, מגיע לי תשובה, – התעקשה. – אם את מדברת ככה, תעשי מה שאת רוצה, אבל אצלי בבית לא מקבלים גישה כזו. – השיב בגאון. – אז אני מתפטרת, – הודיעה עלוונטינה, החלה לאסוף את חפציה. – תקבלו חזרה את הסבתא הלא־מוצלחת? – הביאה את התיק והמתנה. – הלכתי להתחתן, חזרתי הביתה, לא רוצה להסביר, רק תגידו: מקבלים או לא? – בוודאי! – קפצו בןה וכלתה. – החדר שלך מחכה, שמחים שחזרת! – שמחים סתם כך? – ניסתה לשמוע את המילים שהיא ציפתה להן. – למה עוד שמחים כשמדובר במשפחה? – התפלאה קטיה. עלוונטינה ידעה עכשיו שהיא לא משרתת. כן, עזרה בבית ועם הנכדה, אבל בןה וכלתה אף פעם לא ניצלו אותה. בביתם הייתה קודם כל אמא, סבתא וחמות, ולא עוזרת. והפעם, עלוונטינה חזרה הביתה, הגישה בקשה לגירושין, ורק ניסתה לא להיזכר במה שעברה.
0206
הפכה לעוזרת כשהתכוננה צפורה להתחתן מחדש, הבן שלה, אלעד, והכלה שלו, נועה, היו המומים מהחדשות ולא ידעו כיצד להגיב נכון. את בטוחה שאת רוצה לשנות חיים בגיל כזה?
Life Lessons
טעות שמביאה אושר… גדלתי במשפחה חד הורית – ללא אבא. חינכו אותי אמא וסבתא. הצורך באבא התעורר בי כבר בגן. ובכיתות הנמוכות!.. קינאתי בילדים שצעדו בגאווה ליד אבותיהם הגבוהים והחזקים, ששיחקו, רכבו על אופניים ומכוניות יחד. הכי כאב לי כשראיתי אב שמחבק את בנו או בתו, מרימים אותם וצוחקים יחד… אלוהים, ראיתי את זה מהצד וחשבתי: “איזה אושר זה!” את אבא שלי ראיתי גם… אבל רק בתמונה אחת, שבה הוא מחייך כמו שאר האבות – אבל לא אליי!.. אמא סיפרה שהוא חוקר קוטב צפוני, גר אי שם בצפון הרחוק, כל כך רחוק שאי אפשר להגיע. שלח מתנות ליום הולדת, אבל אף פעם לא הגיע באמת. בכיתה ג’ הבנתי באכזבה שאין לי שום אבא-חוקר – ואף פעם לא היה. באופן מקרי שמעתי את אמא אומרת לסבתא שאין לה כבר כוח להעמיד פנים ולשלוח מתנות בשם אבא שבאמת בגד. חי טוב ומעולם לא התקשר לברך אותי. “ארטיום כל כך אוהב את החגים… אלה הימים היחידים שהוא מרגיש קשר לאב, אפילו בדמיון.” החלטתי לבקש – בלי מתנות מאבא שלא באמת קיים. “בבקשה תאפו לי את העוגה שאני אוהב – ‘חלב ציפורים’ וזה הכל.” חיינו בצניעות – שתי משכורות קטנות של אמא ושל סבתא. כשהייתי סטודנט עבדתי בסבלות ברכבת ובחנות. יום אחד השכן סלבקה הציע לי להחליף אותו בתפקיד סבא-חורף (דד מורוז) לפני השנה החדשה בגני ילדים ובבתים. ויתרתי על ההופעות בגנים – חששתי מהמעמד. אבל על הביקורים בבתים הסכמתי. הוא נתן לי פנקס עם שירים וחידות, וכתובות משפחות. היה קל לזכור את הרפרטואר, אבל עדיין פחדתי לטעות. להפתעתי, ההופעה הראשונה עברה בהצלחה. סיימתי את כל הכתובות, הגעתי הביתה גאה, וספרתי את ההכנסה שהיתה גבוהה מכל מה שהרווחתי בסבלות – והחלטתי להמשיך בכל חורף. בקיץ עבדתי בבניין סטודנטיאלי. החיים האישיים לא היו בראש סדר העדיפויות – לימודים ועבודות מזדמנות. היו חברות אבל לא התקדמתי לחתונה. “תסיים את הלימודים, תמצא עבודה טובה, תסדר את החיים – ואז אפשר לבנות משפחה,” חלמתי לעצמי. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כמהנדס, החלטתי לקנות רכב יד שנייה, אבל לא היה לי מספיק כסף והחלטתי שוב לחזור לתפקיד סבא-חורף. אמא הוציאה את התחפושת מהארון, הוסיפה נצנצים – והתחפושת זהרה. הזקן הלבן הסתיר את פניי, והגבות המודבקות השלימו את הדמות. אמא נאנחה: – ארטיום, הגיע הזמן שתהיה לך משפחה משלך, במקום לבדר ילדים של אחרים. – יהיה בסדר, אמא – עניתי, נשקתי בלחי ויצאתי לעבודה. שבוע לפני השנה החדשה פרסמתי מודעה בעיתון, וקיבלתי חמש-עשרה פניות. עברתי שישה כתובות, ואז הגעתי ל”רחוב הגן 6, דירה 19″. יצאתי מהאוטובוס והגעתי לבית. הרחוב היה קצה העיר, מעט מואר. עליתי לקומה השנייה ודפקתי. פתח לי ילד בן חמש-שש. – אני גר בבקתה ביער… התחלתי לומר. אבל הילד קטע אותי: – אנחנו לא הזמנו סבא-חורף! – אני בא לבקר ילדים טובים גם בלי הזמנה, עניתי מיד למרות שהופתעתי. אמא או אבא בבית? – לא. אמא הלכה לסבתא טניה לעשות זריקה, תחזור בקרוב. – איך קוראים לך? – ארטיום. חשבתי לעצמי – איזה צירוף מקרים, קוראים לו כמוני! אבל לא גיליתי לו שאני ארטיום – הרי אני סבא-חורף! – איפה העץ שלך? – בחדר שלי. הוא לקח אותי ביד והוביל לחדרו, דירה קטנה ומרוהטת בצניעות. על שולחן ליד המיטה עמדה ענף אשוח בשלושה ליטר, מעוטר צעצועים ושרשרת צבעונית. על השולחן היו שתי תמונות – של גבר ואשה – באותו מסגרת. הסתכלתי טוב ו… קפאתי בהלם – מהתמונה הביט בי עצמי! זה לא אפשרי… בדקתי – אכן, תמונת הסטודנט שלי במעיל רוח, ולידה תמונה של הבחורה – ילנה גורנובה. פגשתי אותה פעם בקיץ בעבודת הבניין בסטודנטים. התמונה שלה היתה בוגרת יותר, פנים יפות ועצובות. – מי זה? שאלתי מתקשה לזהות את קולי. – אמא שלי. – שלך?.. – שלי. – קוראים לה… לנה? פרץ ממני. – נכון! אתה באמת סבא-חורף! חשבתי שאין כזה באמת… – ומי זה? הצבעתי על התמונה שלי, מתחיל להבין. – זה אבא שלי! הוא באמת חוקר קוטב! חי וקורע קרח. אמא אומרת שהוא נסע כשעוד הייתי תינוק, אז אף פעם לא ראיתי אותו. אבל תמיד שולח לי מתנות ליום הולדת ולשנה החדשה. ידעתי מיד – ארטיום הוא בני. הייתי בהלם, נזכרתי באבא הקוטב שלי. האם כל האמהות שולחות את האבות “הלא רציניים” לקוטב? והנה אני אחד מהם. נפגעתי, כאילו הגורל דקר אותי בלב. נזכרתי ברומן הסוער והקצר שלי עם לנה… נפרדנו והחלפנו טלפונים, אבל עם החזרה הביתה לא התקשרתי, ואחרי כמה ימים הגנבו לי את הטלפון. חשבתי עליה לפעמים, אבל החיים דחקו אותה מהזיכרון… והנה היא גרה בעיר הזו, זוכרת אותי ומגדלת לבד את בננו. רציתי לספר לארטיום שאני אביו, כשלנה פתחה את הדלת: – מתוק, סליחה שהתעכבתי. לסבתא טניה היה צריך להזמין אמבולנס. כשראתה אותי אמרה מופתעת: – לא הזמנו סבא-חורף! הדמעות פרצו ממני. הורדתי את הכובע והזקן, תלשתי את הגבות… – ארטיום?! אמרה לנה משתוממת. התיישבה על כסא, ופרצה בבכי. אבל מיד התאוששה כשראתה את בננו. אמרתי לארטיום שהגעתי מהקוטב בתור סבא-חורף עם הפתעה בשבילו ובשביל אמא. הוא היה מאושר, צחק, שר, הקריא שירים. החזיק אותנו ביד שלא אעלם שוב. על המתנה לא הזכיר – הוא יודע שסבא-חורף יניח את מתנת אבא מתחת לכרית. ארטיום נרדם, ואני ולנה דיברנו עד הבוקר, כאילו שנים של פרידה לא היו. בבוקר רצתי לדוכן להביא מתנה נוספת, רק אז קלטתי שטעיתי בכתובת – נכנסתי לבית 6א במקום 6. בלילה לא ראיתי את האות, והתברר שהתבלבלתי – אבל בעצם, הגעתי בדיוק לבית שהייתי צריך! “איזו טעות מבורכת ומשנה חיים,” חשבתי, מחייך. עכשיו אנחנו שלושה! מאושרים מאד! ואמא וסבתא מתמוגגות מהנכד והנין – ארטיום ארטימוביץ’!
076
טעות שמחה… גדלתי במשפחה לא שלמה בלי אבא. אמא וסבתא גידלו אותי. כבר מהגן הרגשתי את החסר באבא. ובכיתה א’, ובמיוחד בהמשך קינאתי בילדים שבאים לבית
© 2026 VesperUm