Home

Author: Alejandro García

Life Lessons
האב של יום ראשון – סיפור קצר איפה הבת שלי? – חזרה אולסיה, כששיניה נוקשות לא ברור האם מהפחד או מהקור.
0111
איפה הבת שלי? שאלה שוב עידית, כששיניה נוקשות, אולי מקור, אולי פחד. את נעה, השאירה במסיבת יום הולדת, בחדר הילדים בקניון. את ההורים של ילד היום הולדת הכירה
Life Lessons
שתי פסים על הבדיקה היו הדרכון שלה לחיים חדשים – וכרטיס הגיהנום עבור החברה הכי טובה. היא חגגה חתונה למחיאות כפיים של הבוגדים, אך את סיום הסיפור כתב דווקא מי שכולם חשבו שהוא רק כלי טיפש.
09
יומן אישי, תשע”ט שני פסים על המבחן היו הכרטיס שלי לחיים חדשים, וכרטיס כניסה לגיהנום עבור חברה הכי טובה שלי. חגגתי חתונה על מחיאות הכפיים של בוגדות
Life Lessons
המכתב האבוד בדרך הביתה: דניס, שלג של זיכרונות ילדות, ונס קטן של חנוכה לילד שאיבד את מבוקשו לסבא חורף
04
יומן מכתב היום, בדרכי חזרה מהמשרד ברחובות תל אביב, הצעדים שלי חורקים עלים יבשים. משהו באוויר המזכיר את הילדות שלי בשכונות גבעתיים. אז הייתי מחליק על ניירות
Life Lessons
ג’וליה ישבה ליד הכניסה לבניין. כל השכנים ידעו שמשפחת דוידוב מהקומה השלישית נסעה לתקופה ארוכה, אבל כעת בחצר התיישבה כלבה בנחישות לחכות להם… זה קרה בתחילת שנות ה־90 בעיירה קטנה בפריפריה. בוקר יוני מוקדם, מול דלת חנות הספרים נשמע לפתע חריקת בלמים עזה. המוכרות מיהרו החוצה אל הרחוב השקט — שכמעט היה ריק… בקצה המדרכה שכבה כלבה. היא ייבבה בעצב וניסתה לקום, אך רגליה האחוריות סירבו לציית לה. האמיצה ביותר, ורה, ניגשה אל הכלבה ברוך ובזהירות, נגעה בפניה ובגבה כדי להבין מה קרה. — נו, ורה, מה קורה? נאטלי ומנהלת החנות, הלנה ויקטורוביץ, עמדו בצד, חוששות לראות מראות מזוויעים, אף שלא היו פצעים גלוים. אבל רגליים כנועות כל כך רמזו על פציעה קשה. — בואו נכניס אותה למחסן, — הציעה ורה. — אולי תשתפר. אסור להשאיר אותה בחוץ. נאטלי הביטה במנהלת, שדווקא הסכימה אחרי התלבטות: — טוב, נפרוש לה שמיכה… תצליחי להרים אותה? — כן, — ענתה ורה, מחפשת את האחיזה הנכונה. הכלבה הייתה מעורבת, דמוית האסקי משהו, רזה, מלוכלכת, ללא קולר — קלאסית של הרחוב. היום כולו שכבה במחסן, ורק בערב הצליחה לשתות מים ולאכול, בלי לזוז מהמקום. למחרת ורה שכנעה את אביה להגיע להוציא אותה להפנינג אצל הווטרינר בעיר. בפריפריה היה רק וטרינר אחד, בלי ציוד אפילו רנטגן, ולכן לא יכול היה להתחייב: — אולי תתרפא עם הזמן… הכלבה צעירה וחזקה. עם טיפול טוב, תחיה, — אמר. — אבל ללכת… הסיכוי קלוש. בדרך חזרה איש לא דיבר. ורה חיבקה את הכלבה מאחור, אביה הביט במראה ונאנח. בארוחת הערב אמר: — ורה, אל תנקי אליה. ואל תרגילי אותה אליך. בסתיו נוסעים. — זוכרת, אבא, — ענתה בשקט. הכלבה נקראה ג’וליה. היא נשארה לגור במחסן הספרים. שבועיים לא קמה כלל, אחר כך החלה לזחול החוצה — רגליים גוררות אחריה. — מה עושים? ברחוב לא תחזיק, ובבית — אין מי שייקח… — התלבטו המוכרות. — לפחות הלנה נותנת לה להישאר פה. נראה שג’וליה לא סבלה במיוחד מהמגבלה. סקרה את החצר, הריחה כל דבר ושבה למקומה. בשבתות לקחו אותה הביתה לסירוגין, רק ורה נמנעה, כי ידע שבקרוב תעבור עם אביה למשך שנתיים רחוק — ופרידה תהיה קשה יותר. אבל ורה ידעה: היא כבר נקשרה אליה. מאז אותו מבט ראשון בכביש. וג’וליה הביטה בה בחום, במסירות. פעם נאלצה ורה בכל זאת לקחת את ג’וליה לסוף שבוע — כולם היו עסוקים. — זו רק פעם אחת! — התנצלה בפני אביה הקפדן. — כולם נוסעים, הולכים לשיפודים… — גם אנחנו אמורים לנסוע, — קראה אמא מהמטבח. ג’וליה רצה אליה מייד. הבינה כנראה, שאמא היא המפתח ללבה. רגליה הפגועות נגעו בלב, והיא השמיעה מבט עצוב ו”אוכל” במיוחד, ותוך רגע אמא כבר חיבקה: — מסכנה… רוצה לאכול? ורה, מה לא מאכילים אותה בחנות? נביא אותה איתנו לשיפודים. אבא עושה כבשים, תאהבי! ורה הביטה באביה, והוא רק הניד ראש. בבית ג’וליה הייתה בעננים: שיפודים, כלב של השכנים — בים — קיבל אותה בחום. כשחזרה לדירה, התכרבלה ליד מיטתה של ורה כאילו הייתה שם תמיד. לכן החזרה בבוקר אל הספרים הייתה לה טראומה. כל היום לא רגועה, וכשיצאה לחצר נעלמה. המוכרות קראו וחיפשו, אך ג’וליה לא חזרה בסוף היום. ורה נחרדה. הלכה רגלית וקראה לה: — ג’וליה! ג’וליה, איפה את? וג’וליה נמצאה — ממש ליד הכניסה לבניין, תשושה. אך כשראתה את ורה, הסתחררה מרוב שמחה; ייבבה, ליקקה, התפתלה כאילו הזנב שבה לתזוזה. אין טעם להחזירה לספרים — את הדרך הביתה היא מכירה. גם לסגור אותה לא הייתה מסוגלת. — מה עכשיו? — שאל האב, גומל בג’וליה השמחה לצד בתו. — אני אטפל בה, אבא. תעזור לי. שבוע אחר כך ורה בחופשה, והתפטרה מהעבודה. את יותר מחודשיים שנותרו לפני המעבר, הקדישה לג’וליה. האב הסיע אותן למרכז, לבית חולים וטרינרי רציני. הרופאים לא התחייבו, אך הסכימו לנתח — היה סיכוי. ורה וג’וליה עברו לגור בבית הנופש. טיפול מסור: תרופות, עיסויים, תרגילי רגליים. הכלבה לומדת ללכת מחדש. תחילה נראתה ללא שיפור, אך ההורים, שבאו לבקר, שמו לב לשינויים: הרגליים כבר לא נגררות לגמרי. תוך חודש ג’וליה רצה אחרי בים, מצחיקה, ורק צליעה קלה נותרה. ורה שמחה, אך ליבה נשבר לקראת הפרידה. זמנן אזל. שכנה, בעלת בים, הציעה: — תשאירי אותה אצלי. שתיהן יחד, המקום מוכר, יהיה לה נעים. ביום הנסיעה ורה הביאה את ג’וליה לשכנה, “לביקור אצל בים”. בערב כבר נסעה המשפחה ברכבת לתל אביב, ומשם טיסה לחיפה, ועד אשקלון. בפעם הראשונה שיכלה, ורה התקשרה לשכנה — ושמעה את מה שפחדה. בלילה ג’וליה הבינה שמשפחתה עזבה וחפרה תחת הגדר. השכנה ראתה את בים בלבד ומיד נסעה לבניין של ורה. שם ראתה את ג’וליה — בכניסה. ג’וליה הכירה אותה וכעסה במפורש, לא הסכימה לעזוב. על השקט התאספו שכנים — כולם ידעו שהמשפחה מהשלישי נסעה. עכשיו שם ישבה כלבה, נחושה להמתין. כמה שיידרש. ורה התקשרה לשכנה מהדלת ממול. היא עדכנה: — ג’וליה שלך שומרת על הפתח! אף אחד לא מתקרב. אפילו השכנה מהנופש ניסתה — עם קבנוס — אבל שום דבר! ורה ניסתה לשלוח כסף, אבל השכנה סירבה בתוקף: — מה פתאום, ורה… כל החצר מאכיל אותה! איזה כסף… הגיעה החורף. הדיירים, כולל השכנה, שיקעו אותה מדי פעם בחדר מדרגות. ג’וליה הייתה עולה לקומה שלוש, משתטחת על השטיח מול הדלת הסגורה. כאילו ידעה שבעלים נעלמו, וכשהתחממה קמעה — יצאה שוב להמתנה הבלתי נגמרת. ורה שמרה קשר גם עם מוכרות הספרים. הן ביקרו אותה לא פעם. ג’וליה קיבלה מהן הפתעות בשמחה, אך סירבה בתוקף לעזוב איתן. ליבה של ורה נקרע: רצתה לעזוב הכל ולחזור, אבל אין אפשרות. תחילת שנות ה־90, וקשה לכולם. רק ביוני הצליחה לחזור. מתקרבת לפתח, רואה את ג’וליה. הכלבה ישבה דרוכה, רק רעד בגופה חשף שהכירה אותה ולא רוצה להאמין מיד באושר החדש. החיבוקים, הדמעות, תחושת נס מופלא. ליבה קפץ, וגם לג’וליה. הקיץ חלף במהירות. אחרי חודש הגיעו ההורים — אביה יצא לחופשה, אך בספטמבר חיכה לו שליחות חדשה, לשנה שלמה. ורה ניסתה לשכנעם לקחת את ג’וליה. אמא הביטה באבא, הוא השתהה ושתק, חושש מהדרך הארוכה, אפילו לבני אדם, לא כל שכן לכלבה שאינה רגילה לנסיעות ורעש. המשפחה מתוחה. ג’וליה מרגישה את הלחץ, דבוקה לורה. ואז, פתאום, יום אחד, האב אמר לבתו: — לארוז. ג’וליה איתך. נוסעים לעשות לה מסמכים. בלי חיסונים — לא יניחו לעלות לרכבת או לטוס. הווטרינר המקומי, בתמורה לכמה צנצנות דג מלוח, פתח לג’וליה דרכון וחיסונים רטרואקטיביים. בערב אביה תפר לה מחסום בעצמו — אז לא היה קל להשיג חפצי כלבים. ג’וליה, שמעולם לא לבשה דבר, ישבה בנחת במדידות, הבינה שזה רגע מכריע ונראתה גאה ומאושרת. — זהו, נוסעת איתנו, — אמר האב, גומר את התפר האחרון. — רק אל תאכזבי, ג’וליה… ג’וליה לא אכזבה. המשפחה לא הצטערה לרגע. תחילה נסעו ברכבת, אחר כך שדות תעופה ושינויים. הכלבה טסה איתם גם במטוסים צבאיים, ביקרה באילת, בגליל ובצפון. שנה אחרי, המשפחה שבה הביתה. ג’וליה חיה איתם שלוש־עשרה שנה נפלאות, טובות ומאושרות — ותמיד הייתה נאמנה, וליוותה את ורה לכל מקום שבו הייתה.
011
גילת ישבה ליד הכניסה לבניין. כל הדיירים ידעו שמשפחת רשף מהקומה השלישית יצאה לתקופה ארוכה, ועכשיו, ברחבה, התמקמה כלבה אחת שנראית שלא מתכוונת לזוז עד שהמשפחה
Life Lessons
מי ישן במיטה שלי וקימט אותה… סיפור.
012
מי ששכב על המיטה שלי וקימט אותה… סיפור שזכור לי עד היום. המאהבת של בעלי הייתה קצת מבוגרת מהבת לחיים עגלגלות של ילדה, עיניים תמימות, עגיל באף (כשבת
Life Lessons
המלצר שניגש הציע לקחת את הגור החתול, אבל גבר ענק בן שני מטרים הרים את הפלאפי הבוכה והושיב אותו על הכיסא לידו: “צלחת לחבר החתולי שלי! והבשר הכי טוב שיש!” — נלבש משהו נועז, כמעט כמו של נימפות צעירות, ונלך למסעדה הכי יוקרתית בעיר. להראות את עצמנו ולבחון גברים… כך קבעה בביטחון אחת מתוך שלוש חברות—המנהלת של גימנסיה פרטית מצטיינת ויוקרתית. המקצוע דרש, לכן תמיד היו לה את המילים החכמות המתאימות. ל”נימפות” האלה היו כבר 35. הגיל, לדעתן, המושלם לחצאיות קצרות וחולצות שמדגישות הרבה יותר ממה שהן מסתירות. מחשופים עמוקים, איפור מושלם—ערכת קרב מלאה. המסעדה שנבחרה התאימה—יוקרתית, עם סטטוס ויקרה במיוחד. ובעוד שהיה להן קל להרשות לעצמן את זה, הן הזמינו שולחן, התמקמו בנוחיות והתחילו מיד לקלוט מבטים מעריצים מגברים ובלתי מרוצים מהנשים שלידם. הנושאים, לפי המסורת, סבבו סביב הדבר החשוב ביותר—גברים. חלומות, ציפיות, דרישות. כל אחת חיפשה את האידיאל שלה: גבוה, חטוב, מושך ובסופו של דבר—עומד היטב כלכלית. שירים על הידיים, יגשימ את כל הגחמות, לא יחפור ולא יעמיס בלוגיסטיקה של הבית. ואם גם אצולה באה מהבית—מושלם. — רק שלא כמו אלה… החברות החליפו מבט והציצו אל שולחן של שלושה חבר’ה שמנמנים, קצת מקריחים, עם בירות, צ’יפס והררי סטייקים, וצחקו בקול רם על כדורגל ודיג. — נורא. — איזה זול. — איכס. החלטה פה אחד: לא מטופחים, גסים, בלי טיפת אצילות ולא מתאימים בכלל לגברות כאלה. ואז קרה משהו ששינה את הערב לגמרי. אל המסעדה נכנס הוא—גבר יורד מפרארי אדומה, דגם אחרון. — הרוזן קובורג קולדו סקסוני! — הכריז המלצר בכניסה. בבת אחת החברות התקבצו כמו כלבות ציד. גבוה, חטוב, שיער שיבה אצילי, חליפה מושלמת ששוויה רב, חפתים עם יהלומים וחולצה לבנה שנשארה בזיכרון. — וואו… — איזה גבר… — מםממ… המחשופים נטו עוד ועוד, המבטים הפכו מפורשים. — זה גבר, — לחשה אחת. — רוזן, חתיך ומיליונר, — השנייה הוסיפה. — אני, דרך אגב, חולמת על הבהאמות… עוד מהילדות. השלישית שתקה, אבל עיניה אמרו הכול. תוך פחות מעשר דקות קיבלו הזמנה לשולחן הרוזן. הן ניגשו בגאווה, מבט מזלזל על שאר הסועדים ובעיקר על השלושה עם הבירה. הרוזן היה מנומס, יודע לשוחח, מספר על משפחת האצולה, טירות עתיקות ואוספי אמנות. המתח בינן גבר—כולן הבינו שהמשך הערב יוזמן לידי אחת בלבד. האוכל נרגע את האווירה: לובסטרים, מגשי פירות ים ויין עתיק יקר. הן אכלו, הציצו ברוזן ופנטזו הלאה. הלחיים אדמו, והן נראו מוצלחות במיוחד. הרוזן הבריק—בדיחות, סיפורים על החברה הגבוהה, והן שכחו לגמרי לאן הוזמנו אחרי הארוחה. למסעדה היה גן קטן. הריח המפתה הגיע עד לשם. בקרוב הגיח—או יותר נכון צץ—גור חתולים אפור, רזה ורעב. הוא התרוצץ בין השולחנות והתיישב ממש ליד הרוזן, ממתין לתשומת לב. לשווא. פני הרוזן התעוותו בגועל. בלי לחשוב, הוא דחף את החתלתול ברגלו. הגור עף כמה מטרים ופגע ברגל השולחן של שלושת הגברים. שקט מפתיע השרר באולם. — אני שונא את החיות המלוכלכות והחסרות ייחוס האלה! — הרוזן הצהיר בקול. — בטירה אצלי—רק כלבי ציד גזעיים וסוסי פרשים מובחרים. המלצר הזדרז להרגיע: — מיד נטפל, סליחה רבה… הוא פנה לשולחן של הבירה, אך אחד הגברים כבר קם. ענק, כמעט שני מטרים, פנים סמוקות ואגרופים קפוצים. חבריו ניסו לעכב אותו. הוא הרים בשקט את הגור והושיב אותו על הכיסא. — צלחת לחבר הפרוותי שלי! — הרעים. — הבשר הכי טוב! מיד! המלצר החוויר ורץ למטבח. בקהל נשמעו מחיאות כפיים. אחת ה”נימפות” קמה, ניגשה לענק ואמרה: — תזוז. תזמין לגברת וויסקי. הרוזן השתנק. כעבור דקה, גם שתי החברות הנותרות הצטרפו, שלחו מבט בוז לרוזן. מן המסעדה כבר לא יצאו יחד. חברה אחת—הגבר, האישה וגור החתולים האפור. עבר זמן. היום הראשונה נשואה לאותו ענק—בעל חברת השקעות גדולה. שתי האחרות נשאו את חבריו, עורכי דין מוערכים. שלושת החתונות נערכו באותו יום. עתה לנימפות לשעבר חיים אחרים: חיתולים, בישולים, ניקיונות. ובמקביל, כמעט כולן ילדו בנות באותו זמן. והמסורת נשארה: בסופי שבוע שולחות את הבעלים לכדורגל או דיג, מזמינות בייביסיטר ומפגש נשי—לדבר על זה. על גברים. ורוזן קובורג קולדו סקסוני, שנה לאחר מכן, בכלא: משפט מתוקשר—נוכל נישואים שהונה נשים תמימות. גברים אמיתיים זה לא נוגע. אני מדבר על השלושה—עם הבטן, הקרחת, בלי לוק נוצץ, אבל עם לב אצילי באמת. ככה זה. ואי אפשר אחרת.
06
Когда официант подбежал и предложил забрать котёнка, огромный мужчина схватил плачущего пушистого малыша, усадил его на соседний стул и громко сказал
Life Lessons
יוליה ירדה מהאוטובוס עם שקיות כבדות בידיה וצעדה אל ביתה שבמושב – “הגעתי!” קראה כשפתחה את הדלת – “יוליה, בת שלנו!”– כולם רצו אליה בחיבוק. “ידענו שתחזרי!” בערב, כל המשפחה התכנסה לארוחה סביב שולחן גדול, כשלפתע דפיקה בדלת נשמעה. “אולי השכנים באו לברך?” אמרה אמא והלכה לפתוח – וחזרה עם “אורחים”. יוליה הביטה נכנסו אל הסלון, ולא האמינה למראה עיניה…
03
נועה вийшла із маршрутки, несучи важкі сумки, і вирушила до рідної квартири в Петах-Тікві. אני בבית! голосно промовила вона, відкривши двері. נועה, בת שלי!
Life Lessons
אז עכשיו הוא עומד לגור איתנו? — שאל את אשתו בעיניים תוהות, כשהביט בבנם…
0108
ומה, הוא עכשיו הולך לגור פה איתנו? שאל יוסי את אשתו, תוך כדי שהוא בוהה בבנם… חיה רותם נכנסה הביתה כמעט בנעלי בית, עייפה מהעבודה, וקפאה על מקומה כשראתה את בנה.
Life Lessons
האיכר רוכב בשלווה עם ארוסתו החדשה… ונעצר קפוא כשהוא רואה את גרושתו ההרה בחודש שביעי סוחבת עצים…
0551
החקלאי רכב על הסוס עם בת זוגו… ואז קפא כשראה את גרושתו, עִבָּרִית, בהריון, סוחבת עצים. אורי נסע באיטיות עם ארוסתו החדשה, כשראה אותה, גרושתו, עִבָּרִית
Life Lessons
אף אחד לא ייקח ממני. סיפור קצר.
0247
את אף אחת לא אתן. סיפור. האב החורג שלי אף פעם לא פגע בנו. לפחות לא היה גורם לנו להרגיש שאנחנו חייבות לו משהו על פרוסת לחם, ולא היה כועס עליי בגלל הלימודים.
© 2026 VesperUm