Author: Alejandro García

היי, תחשבי על זה… יובל לוי, שכנו של נועם כהן, ממש מתנהן על חיי נישואיו. הוא יושב על גזע עץ בחוץ של הבית של נועם, מביט בעיניים עצובות על הבקתה שלו

חבר יקר, תקשיב מה קרה לי השבוע, כאילו סרט אפלה, אבל הכל פה בישראל. בבוקר קומי, הרגשתי חולה ממש. רק אתמול בערב הייתי בבית הקברות של שערי הרחב, כשבעלי איתן

תמר, חשבי פעמיים לפני שכותבת מכתב של ריתוק על הילד! אחרי זה יהיה מאוחר מדי. אני לא יכולה לעזוב אותו, תבינו אותי, פשוט לא מצליחה כל הצוות במרכז הלידה מודאגת מהאם הצעירה.

הדפדוף של הפעמון הכריז על בואו של מישהו. נועה הוריטה את המפחת, ניגבה את ידיה ופתחה את הדלת. על המדרגות צעדו בתהבית עם בחורה צעירה והבחור שלה.

נורית כהן כבר מזמן חיכתה לרגע הזה לאמץ ילד מבית היתומים. בעלה, איתו חיה שישה שנים וללא ילדים משותפים, עבר אל אחרת, מצליחה וצעירה יותר. נורית הרגישה שהחיי המשפחה נקרעו;

היום, אחרי שסיימתי את המשמרת במשרד, חזרתי הביתה ופתאום נזכרתי באותו אירוע שחל לפני כמה חודשים בגרמי (עיר קטנה בצפון). זוכרים את המנהג של הרכבת המקומית?

הזיכרון נזכר לי, כמו צל של ערב בחוף אשדוד, כשבני חזר הביתה. רִבְקָה חייכה באושר פתאומי ואמרה: «הנה הוא, בנימין!». יוסף, שמחזיק את הכובע בפתח, נענה: «היי, אמא.

את לא הבעלים את עובדת בית אורלי, תני עוד קצת מהסלט הזה לגברת המפוארת הזאת, קולה של חמותי, תמר לביא, היה מתוק כמו ריבה, אך בו זמנית חם כמו רוטב טבקו חריף שמציף רמאות.

הזיכרון של השנים שחלפו נושא אותי חזרה אל היום שבו חיי לבדו, והעולם נראה ריק כמו מדשאת קיבוץ נטושה אחרי חורף קשה. אני, קתי, נערה שגרה בתל אביב, חוויתי את

האורח הקטן שלי, תן לי לספר לך איך זה קרה. החיים של יואב קוזנר התחילו באותו רגע שהחברה שלו החיים פשוט אמרה לו “לא”. בלי שום סיבה.