Author: Alejandro García
אורית, אם חד הורית, מתיישבת לבדה באולם החופה בתל אביב, כאב ראש לכל האורחים. פתאום מתקרב אליה מנהל של אשכול המאפיה ומבקש: הצטרפי אליי כאשתי ורק ריקוד אחד
בכל ערב, בדיוק בשעה 18:00, מרים כהן מניחה ארוחה חמה על הספסל הצבעוני בירקן. היא לא מחכה לראות מי ייקח את האוכל, לא משאירה פתק ולא מודיעה לאף אחד.
יום שלישי, 12 מרץ היום אני מתיישבת לכתוב על המילים שמתרקדות בלב אחרי שהיום האחרון חזר על עצמו כאילו הוא חלום מתמשך. שמי אורית כהן, ולא חרטתי על עצמי מעולם
יומן, 12 ביולי 2025 היום אני חוזר למחשבות על ההבטחה שהשארתי לעצמי לאהוב את הילד של מישהו אחר כאילו היה שלי. האמת היא שהחיים שלי, עד לפני כמה חודשים, נראים
יום שלישי, 12 במרץ 2025 היום ישבתי במעונה הקטנה שלנו בעמק יזרעאל, שבה הריח של רטיבות תפס את האוויר. אין כאן סדר חיבורים רופפים של רהיטים ישנים, אבל זה
מזמן רחוק הלכתי ברחובות הלילה של תל אביב, מתנדנד אחרי כוס בירה רצינית. לא חשבתי איפה אני נודד העיר היא הבית והרגליים יובילו אותי חזרה. המחשבות היו כבדות
היא ישבה על המיטה של מרפאת הילדים בתל אביב, משקיעה ברגליים כמו ציפור קטנה, ולחשה בקול נאנח: הוא לי חסר, אני דוחה אותו. אני צריכה רק את אדריאן, הוא אמר
זה היה ביום החתונה של רוני, שליחת הדואר. היא הייתה חתונה אבל יותר מזעזעת מהתענוגות, כאילו חלווה. כל הישוב התכנס סביב בית האבות במקום לשמוח, לשפוט.
היי, תתיקול, יש לי סיפור משעשע לספר לך על חנה לוי, סבתא שלנו מתל אביב, והחתול הענק שלה, קוטיש. השכנה דינה כהן אחרי כמה שבועות הפסקה לבוא לבקר את חנה.
היי! תספרי לי, את לא תאמיני מה קורה לי היום… אחרי כל המשפחה, החברים, וכל ההכנות סוף סוף הגיע הרגע שאני חוגגת ארבעים! ואז פתאום שלף לי ברזיל של זוויות