Author: Alejandro García

היום קיבלתי החלטה לכתוב לעצמי בחוברת היומן, להיראות באור האמת של רגשותיי ולנסות לתפוס את המהומה הפנימית שצורחת בי. תמר, כך קוראים לי, נולדה ונגדגה במושב

הזיכרון של אותה בוקר, לפני עשרות שנים, כשבסוף הקיץ של 1998 באו הרוחות על רחוב שדרות רוטשילד. שושקה מיהרה לעבודה, והיא כמעט כל בוקר הייתה מאוחרת כקודא פיזור של שינה.

היי, חזרת? אז אספר לך מה קרה היום, כאילו אנחנו יושב בצד של הרחוב הראשי בשכונת נווה צדק, בטל אביב, היה רועש בטירוף בדיוק מה שקורה באביב כשאחרי כמה שבועות

אני יושב במטבח של דירתנו בתל אביב, רוכז במשתייה, והאישה הקשישה של אמא שלי, רבקה, מזינה את העציצים על אדן החלון. פתאום פותחת הדלת ונכנסת בת שלי, בת שלושים וחמש, תמר.

הייתי נוֹלַדת שלישייה, ובעלה נבהל ונתק אפילו בזמן הלידה הוא לא הגיע אל החדר. שלישייה? את גיבורה אמיתית, אלונה מיקולוו! כולם בריאים ילד ובת אחת ותב!

מאס לי לשאת את כולם על גבי! אין לי אפילו שקל אחדתזינו את עצמכם איך שנוח לכם! קראתי בקול רם, חוסמת את כרטיסי האשראי. פיתחתי את דלת הדירה והקול של המטבח נחת עלי מיד.

״אתה נטל, לא אשה״, קולקת החמות שלי לפני כל המשפחה בזמן שאני מעבירה תה, ללא ידיעה שהן אני ששילמתי את חובותיה. ״שירה, בני, תני לי את סלט המנהיגים״, קראה

תדבר שטויות על האמא שלך כמה שתרצה, אבל אם תשתולל אפילו מילה אחת על אמי שלא אהבתי תצא מיד מהדירה! לא אהיה חביב איתך, יקירי! סליחה, אם אני מפריע, קראה חנה

אורית קפצה למכשיר, קראה הודעה קצרה מהאיש שהיה לה עד היום: תביעת גירושין. קחו את הילדים ותרחקו עד שישי. מה? גירושין? כמעט הפילה את הכוס של הקפה שלה.

היום, אחרי שדיברתי אל עצמי במשך שעות, נזכרתי ברגע שבו הוא, העשיר המיליונר, הכריז בקור קפוא: זה אינו הילד שלי, והורה לאשתו לקחת את התינוק ולדחות אותנו.