Author: Alejandro García
היי, אני חייבת לספר לך מה קורה לי עם הכלה, כי זה באמת מציק לי. הבן שלי, יואב, בן 27, נישא לפני חצי שנה. אשתו, אורלי, סיימה זה עתה תואר ברפואה.
תודה על החוויה שזכיתי לה בנישואיי עם בנך. מחזירה אותך איתו. חמות יקרה, צער לי שלא הצלחתי לקרוא לך “אמא”, כפי שרציתי ברגע הראשון שנפגשנו, כשאלון נישא לי.
הקרובים הופיעו רק אחרי שבניתי בית על חוף הים. נולדתי בכפר קטן בגליל, בערים שמרכיבים את מרחב הפינה הדרומית של הארץ. היום אני בן עשרים ושתיים.
זה איך מקפידים על הקשישים! אחי חזר מארה”ב. אחי הבכור היה לאחרונה בביקור. הוא גר עם אשתו בארה”ב כבר יותר מעשר שנים וממעט מאוד מגיע לבקר את ההורים.
בוקר, כשעדיין נראו כמה חלונות מוארים בבתי השכנים, כבר ישבתי לשולחן בדירה הקטנה שלי ובלטתי אל המסך. על המסך רצה מודל תלתמימדי של חדר, במרכזו כתוב בחצי שקיפות
היום ההוא הפך את חיי upsidedown. נסעתי עם החבורה לחופשה כשפגע משהו בגלגל והאלמנט גרם לי לעצור בפתאומיות. חיכינו לראות מה קרה והייתי חסר מילים.
סב? תראה! צעקתי, כשאורית הדביקה אפה אל החלון. כלב! מתחת למזד, רצה כלב רחוב שחור, עירום, עם שרוולים קבועים. אותה חיה שוב, גרגרתי, מצמד מגפיים.
הוא תמיד הרגיש שהחיים שלו נעים בדרך משנית, כאילו רכבת הראשית כבר עברה מעברו. בוקר, אוטובוס שלאגד, מחסן חומרים לבנייה בקצה העיר הקטנה, גלילות חמות של בידוד
רבקה בןחיים חיה בפריפריה של כפר קטן בגליל, שכנראה נזכרת רק במפה ישנה. ביתה היה עץ פח ויש לו תריסים פגומים, גינה שגדלה בטבע ושלווה שמילאה את החדרים.
זה היה לפני שנים רבות, כשעוד הייתי נערה קטנה בכפר על שפת שמורת הכנרת. שם, בחיפוש אחר ריחות הקיץ, הבחנתי בגוזל בר בר מתנוסס על חוף האגם, כאילו מבקש עזרה