Author: Alejandro García
– את לא נוגעת לי בעדשות! צרחה יוכבד שכנתי לשעבר, עיניה בוערות. תשגיחי קודם על העיניים שלך! את חושבת שאני לא רואה על מי את מסתכלת? –
Жена собрала вещи и исчезла в неизвестном направлении תפסיקי כבר לשחק אותה צדיקה. הכל יסתדר, נשים הרי מתרצות. תצעק קצת ותירגע. העיקר השגנו את המטרה.
בית של אף אחד אליאב התעורר בלי שעון מעורר, כמו תמיד, בשש וחצי. הדירה הייתה שקטה, רק המקרר זמזם בשקט במטבח. הוא נשאר לשכב רגע, מקשיב לזמזום הזה, ומתמתח
המכתב שלא הגיע סבתא רבקה ישבה מול החלון, אף שלחוץ לא היה כמעט מה לראות. החצר חשכה מוקדם, פנס הרחוב ליד החלון התעמעם והבהב, כאילו מתעצל להדליק באמת.
אלון, אתה בטוח שלא שכחנו את הפחמים? בפעם שעברה נאלצנו לנסוע למכולת של המושב ושם היו רק עצים רטובים, אמרה נעמה, מביטה אל בעלה שנווט במיומנות בין הבורות
אילה, מה קורה איתך? נאלמת? אני אומרת לך כבר יש כרטיסים, הרכבת מגיעה לתחנה בתל אביב בשש בבוקר, שבת. אל תשכחי לאסוף אותנו, כן? אנחנו עם מזוודות, ויולי עם
תראי, חשבנו למה שהבית שלך במושב סתם יעמוד? אנחנו ניסע לשם עם הילדים בחופשת חנוכה. אוויר נקי, גבעה ליד, נאש קמן נדליק. את, יעל, גם ככה כל הזמן בעבודה, ויהודה
מִקְרִים לֹא מִקְרַה ארבע שנים חלפו מאז שאמא של תמר הלכה לעולמה, אבל טעם המרירות והכאב הצורב עדיין לא מש ממנה. במיוחד באותו ערב אחרי הלוויה.
את לא רציני, עמית? תגיד לי שזו איזו בדיחה טיפשית. או שאולי פשוט לא שמעתי טוב בגלל המים? עינב סגרה את הברז, ניגבה ידיים במגבת המטבח והסתובבה לאט אל בן זוגה.
יואל, הבאת את הסרוויס החגיגי? זה עם העיטור המוזהב, לא את הצלחות הרגילות. ותבדוק בבקשה את המפיות, גיהצתי אותן במיוחד, שיהיו כמו במסעדה מרים התרוצצה במטבח