Author: Alejandro García
יומן אישי, גיל 45 אני בת ארבעים וחמש. כבר לא מארחת אנשים בביתי. יש אנשים, כשבאים אל מישהו, שוכחים שהם אורחים. מתנהגים בגסות, נותנים הערות, ולא ממהרים הביתה.
נתקע אצלך איזה זמן, אין לנו שקל להשכיר דירה משלנו! אמרה לי יעל, החברה שלי. אני אישה פעילה בטירוף. למרות שאני כבר בת 65, עוד מסתובבת בכל מיני מקומות, פוגשת
אני יושבת באמצע הלילה, בתוך חלום מוזר, תל אביב מחליפה צבעים מתחתיי כמו גלגל יא-לד. אני בת 37, גרושה כבר עשר שנים, מרגישה כאילו הזמן עמד מלכת.
הילדים שלי מסודרים, יש לי כמה שקלים בצד, ובעזרת השם אתחיל לקבל פנסיה. עברו כמה חודשים מאז שללוויה של השכן שלי, מיכאל. הכרנו קרוב לעשרים שנה, שכנים באותו רחוב בירושלים.
בהדרגה חיברנו לבית שלה מים, ואז גם גז. אחר כך התחלנו לסדר בבית את כל הנוחות האפשרית. יום אחד, מצאתי את הבית של דודה שלי באיזו אתר נדל”
נאלצתי להביא מקרר נפרד, כדי שאמא לא תיקח לי את הקניות. “זאת הייתה החלטה קשה,” מספרת יעל. “המצב היה פשוט מגוחך, אבל לא מצאתי פתרון אחר.
אתה האח הגדול, לכן אתה חייב לעזור לאחותך הצעירה. יש לך שתי דירות, תן אחת לאחותך! רק לא מזמן חגגנו יום הולדת לאחותו של בעלי. נעמה אף פעם לא הרגישה אליי
יומן יום חמישי, תל אביב יש לי כמה חברים שאני תמיד מכנה חסכנים. הם חוסכים כמעט בכל דברבמזון, בבגדים. זה לא שהם חסרי כל; להפך, מצבם הכלכלי דווקא טוב מאוד.
אני לא מצליחה להבין למה הפכתי להיות אשתו לפני זמן קצר התחתנו. הייתי בטוחה שבעלי אוהב אותי בטירוף. ולא היו לי שום חששות עד שאירע משהו מוזרמשהו הרבה יותר
27 בסיוון תשפ”ד היום אני מרגיש צורך לכתוב ולפרוק הכל, אולי כך אצליח לעשות לעצמי סדר בראש. בשנים האחרונות הייתי רווק. אפילו אחי הצעיר התחתן והביא