שיעורים לחיים
החמות הגיעה לביקורת במקרר שלי ונדהמה לגלות שהחלפנו מנעולים – “מה זה צריך להיות?! המפתח לא נכנס! נעלת…
0271
מה הולך פה?! המפתח לא נכנס! מה, נעלתם מבפנים? נעמי! אלעד! אני יודעת שמישהו בבית, המונה רץ! תפתחו מיד, יש לי שקיות כבדות, הידיים שלי עוד רגע נושרות!
שיעורים לחיים
אבא החליט להתחתן: הסיפור המרגש על אובדן, קנאה, דירה ישנה בתל אביב, האהבה שמצאה אותו מחדש – והבחירה ש…
081
אבא החליט להתחתן אמא של הדסה נפטרה לפני חמש שנים. הייתה בת ארבעים ושמונה בלבד. הלב הפסיק לפעום כשהשקתה את הסביונים במטבח. אבא אז היה בן חמישים וחמש.
שיעורים לחיים
אבא החליט להתחתן: הסיפור המרגש על אובדן, קנאה, דירה ישנה בתל אביב, האהבה שמצאה אותו מחדש – והבחירה ש…
0526
אבא החליט להתחתן אמא של הדסה נפטרה לפני חמש שנים. הייתה בת ארבעים ושמונה בלבד. הלב הפסיק לפעום כשהשקתה את הסביונים במטבח. אבא אז היה בן חמישים וחמש.
שיעורים לחיים
לפני שלוש שנים התגרשתי מבעלי; לא היה בינינו שום דבר משותף חוץ מהבן שלנו. לא הופתעתי כשהוא מצא לעצמו …
019
שלוש שנים עברו מאז שהתגרשתי מעדן. חוץ מנועם הקטן שלנו, לא באמת היה לנו הרבה במשותף. בכנות, לא הרמתי גבה אפילו כשחודש אחרי הגט, עדן מצא לעצמו מישהי צעירה וטרייה.
שיעורים לחיים
להישאר לבד בגיל חמישים: סיפורה של נטלי – בגידות, שלושים שנות נישואין, חשבון נפש וגילוי עצמי בשלב חדש…
022
מתוך יומני, תל אביב, יוני 2023 ״מתגעגעת אליך, חתול שלי. מתי כבר נתראה שוב?״ ישבתי המום על קצה המיטה עם הטלפון של אילן, אשתי שוכחת אותו לפעמים, אבל הפעם
שיעורים לחיים
הקפה של הבוקר היה שייך רק לי: איך גיליתי שבעלי עוזר לא רק לשכנים—והפסקתי להיות “אישה נוחה”
099
איזה שקט טוב… לחשתי לעצמי, טליה. אני כל כך אוהבת לשתות את הקפה של הבוקר בשקט, רגע לפני שאיתמר מתעורר, כשהשמש עוד רק מתחילה ללטף את חלון הסלון.
שיעורים לחיים
בנינו את הבית שלנו על קרקע של חמותי. אחרי שבעלי נפטר, היא החליטה למכור את הבית בשביל הבת שלה – התקשר…
0176
תקשיבי, יש לי סיפור שממש יושב לי על הלב ורק לך אני יכולה לספר אותו. תנסי לשים את עצמך במקומי רגע. כשהכרתי את יהושע, היינו שנינו צעירים, מאוהבים, והיה לנו
שיעורים לחיים
“נמאס לי לטפל בבנך הגדול, אני נוסעת לים” — כך אמרה מרינה, ארזה מזוודה ונסעה לאילת לבלנטינה אנדרייבנ…
0197
נמאס לי להיות המטפלת של הבן שלך, הכריזה הכלה ונסעה לים. לרבקה גרינברג היה בן. טוב, חרוץ. אבל אשתו הייתה משונה. פעם לא רצתה לבשל, פעם סירבה לנקות.
שיעורים לחיים
בנינו את הבית שלנו על קרקע של חמותי. אחרי שבעלי נפטר, היא החליטה למכור את הבית בשביל הבת שלה – התקשרתי לבאגר. כשהכרתי את בעלי היינו צעירים ואוהבים, התחתנו למרות האזהרות, ובנינו יחד בית במו ידינו על הקרקע שאמו הקצתה לנו. לאחר שנפטר, חמותי הודיעה שתמכור את הקרקע כדי שהבת שלה תגור שם – ודרשה שאעזוב. במקום להיכנע, פירקתי מה שיכולתִּי וּהבאגר הרס את הבית שבנינו באהבה, כדי שלא יזכו ליהנות מפרי עמלנו. האם עשיתי נכון שהחרבתי את הבית, או שהייתי צריכה פשוט לעזוב ולהשאיר להם הכול?
0567
תקשיבי, יש לי סיפור שממש יושב לי על הלב ורק לך אני יכולה לספר אותו. תנסי לשים את עצמך במקומי רגע. כשהכרתי את יהושע, היינו שנינו צעירים, מאוהבים, והיה לנו
שיעורים לחיים
קראתי הרבה סיפורים על נשים שבגדו, ואני לא ממהרת לשפוט, אבל יש משהו שבאמת קשה לי להבין – לא כי אני טובה יותר ממישהו, אלא כי בגידה אף פעם לא הייתה עבורי פיתוי. אני בת 34, נשואה וחיה חיים רגילים לגמרי. הולכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע, מקפידה על תזונה ואוהבת להיראות מטופחת. יש לי שיער ארוך וחלק, חשוב לי להיראות טוב ואני מודעת לכך שאני אישה מושכת – אנשים אומרים לי את זה ואני מרגישה את זה לפי המבטים. בחדר הכושר, למשל, לא מפתיע שגברים ניגשים אליי – יש כאלה שמבקשים עזרה בתרגילים, אחרים זורקים הערות במסווה של מחמאה ויש גם את הישירים יותר. זה קורה גם כשאני יוצאת עם חברות לשתות – ניגשים, מתעקשים, שואלים אם אני לבד. אף פעם לא העמדתי פנים שזה לא קורה, להפך – אני רואה את זה בבירור. אבל מעולם לא חציתי את הגבול. לא כי אני פוחדת, פשוט כי אני לא רוצה. בעלי הוא רופא – קרדיולוג – ועובד הרבה שעות. יש ימים שהוא יוצא מוקדם בבוקר וחוזר כשאנחנו כבר אוכלים ארוחת ערב, או אפילו יותר מאוחר. רוב הזמן אני לבד בבית כמעט כל היום. יש לנו בת, אני דואגת לה, לבית ולשגרה שלי. בפועל, יש לי “מרחב” לעשות כל מה שאני רוצה בלי שאף אחד ידע, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לנצל את הזמן הזה כדי לבגוד בו. כשאני לבד, אני ממלאת את הראש שלי – מתאמנת, קוראת, מסדרת, צופה בסדרות, מבשלת, יוצאת להליכה. אני לא מחפשת חוסרים או מחפשת אישור מבחוץ. אני לא אומרת שהנישואים שלי מושלמים – ברור שלא, יש ריבים, יש חילוקי דעות, יש עייפות. אבל יש דבר בסיסי שנשאר – הכנות שלי. אני גם לא חיה בחשדנות תמידית כלפיו. אני סומכת על בעלי. אני מכירה אותו, יודעת את השגרה שלו, את דרך החשיבה והאופי. אני לא בודקת לו את הטלפון ולא ממציאה תרחישים בראש. גם הרוגע הזה משפיע. כשלא מחפשים לברוח, לא צריך דלתות פתוחות כל הזמן. אז כשאני קוראת סיפורי בגידה – לא ממקום של שיפוט אלא של תהייה – אני חושבת שלא הכול מתחיל ונגמר בפיתוי, במראה, בזמן הפנוי או בתשומת לב מבחוץ. אצלי זה פשוט אף פעם לא היה אופציה. לא כי אני לא מסוגלת – פשוט אני לא רוצה להיות האדם הזה. וזה נותן לי שלווה. מה דעתכם על הנושא?
038
יומני האישי, יום חמישי קראתי הרבה עדויות של נשים שהתמודדו עם בגידה, ולמרות שניסיתי לא לשפוט אף אחת, יש בי משהו שלא מצליח להבין את זה באמת.