Author: Alejandro García
בגיל שישים, גרתי בתל אביב. אף פעם לא חשבתי שאחרי עשרים שנה של שקט מוחלט, העבר יפציע חזרה לחיי, ובא ממש מהבן שלי. בגיל עשרים וחמש, הייתי מאוהבת עד חסר טעם.
יום חמישי, 7 בנובמבר 2025 היום חזר על עצמו כמו לולאה בלי סוף סוף השבוע הפך לעבודה כפייתית שמותירה אותי מותש עד פקק. לפני שנה לא היה בכוונתי להאמין שהחופשות
רבת אמרה לבנה, עד שהאיבר על הכתף שלו, “החוף שלך, מרים, ממש משחיתה לנו את כל החגים.” הבן, יעקב, חייך במצלמה והגיב: “מרינה מציעה שניפגש
היי, אני יוסי, והיום אספר לכם על אירוע שלא שכחתי. ידידתי רות חֲבַרָה קָרְבָה לי אפילו שקל אחד למחתון החתונה שלי, ועכשיו היא מזמינה אותי לחגוג איתה את היום הגדול שלה.
שנתיים עברו: בתי נעלמה מחיי, ואני כבר כמעט שבעים בתי לא אומרת דבר מאז. היא גרעה אותי מהחיים. ואני, שתקרוב לי לשבעים, עדיין מחכה לשמע ממנה קו.
עצרתי פתאום, באמצע הדרך לתחנת הרכבת, כשקול חלש פרץ את השקט של פברואר קפוא. רוח קפואה גררה את המעיל שלי, נענפה בפנים והביאה איתה נהמה דקה של בכי מתמשך כמעט
לא, אימא. את לא תחזרי לבקר אותנו. לא היום, לא מחר, ולא בשנתיים הקרובות. סיפור על סובלנות שבורה לחלוטין. חקרתי איך לפתוח את הסיפור, ורק שתי מילים חודרות
יום שלישי, 3 בינואר היום הגיע אלון, הבן שלנו, אחרי חמש שנים שלא חזר לבקר. הוא נחת ברכבו במתנ”ס של הרחוב, נחת על האופניים של חגרייה וקיבל קבלה חמה
בְּלִבּוֹת קוֹהָר, אני נוֹסַעַת מִתֵּל אָבִיב לַדּוּדָה שֶׁלִּי בְּירוּשָׁלַיִם כדי למסור לה כמה מסמכים דחופים. אנחנו רק נִפְגָּשִׁים בַּחַגִּים, אבל היום
היום, בתאריך ה12 באוקטובר, אני מתבוננת במרחק של כמה חודשים לאחור, על אותו רגע שבו הוא, יונתן, אמר לי במילוליות כואבת: את חיה חיי יום יום באותה שגרה, ואני מתגעגע לשעמום.