Author: Alejandro García
Life Lessons
אני בן 26, ובחלום הזה אשתי, חיה שמה, אומרת לי שיש בי משהו שאני מסרב לראות.היא חוזרת על זה בכל פעם שמפטרים אותי או שאני עוזב עבודה.היא טוענת שזה לא נורמלי
דבר כזה אפשר לספר רק באנונימיות. תחושת המרירות שמצטברת בי כל כך חזקה, וכבר אינני יכולה לשאתה. יודעת שיתכן שאספוג ביקורת, אך בליבי אני בטוחה שאמהות לילדים
מספר פנייה הקופאית בבית המרקחת הגישה את המסוף, והוא הצמיד את כרטיס האשראי כהרגלו, בלי להסתכל. המסך הבהב אדום, השמיע צפצוף קצר, והופיעה ההודעה היבשה: “
עדיין לא מאוחר נעמה אחזה ביד אחת שקית עם תרופות, ביד השנייה תיקיית מסמכים, וניסתה לא להפיל את המפתחות כשסגרה את דלת הדירה של אמא שלה. אמא עמדה במסדרון
לפני שנים רבות, אני ובעלי קנינו צימר נעים בגליל העליון. בעמל כפינו שיפצנו אותו, עיצבנו את הגינה והקדשנו כל שבת או לכל הפחות אחת לשבועיים כדי להגיע אל המקום המיוחד הזה.
Life Lessons
עַד הַסּוֹףדניאל ונעמה נפגשו באירוע תרומות בתל אביב, עיר שנראית כמו חלום שנמס בגשם של יוני.לשניהם הייתה “קְפִּיתָה כּוֹלָה”: לדניאל, אישה ושתי
תקשיב, אני חייב לספר לך משהו ממש מרגש שקרה לראובן השבוע, משהו שנשאר איתו כל היום. ראובן עלה לרכבת מתל אביב לכיוון פרדס חנה ביום רביעי, והקרון היה די ריק
החמות שלי החליטה לעבור לגור בדירה שלי, ולתת את הדירה שלה לבת שלי. בעלי גדל במשפחה ממש מרובת נפשות, כזו שבה אנשים מחליפים שמות משפחה באמצע ארוחת חג וכולם
החמות לשעבר עוקבת אחרי המשפחה שלי. החמות שלי, אסתר, בת 52, היא אמא של אשתי המנוחה, יעל. התחתנתי בגיל 23, זמן קצר אחרי שיעל גילתה שהיא בהריון, ונולדה לנו בת בשם תמר.
בת החלומות שלנו נישאה לא מזמן לבחור שלמרות שמשפחתו לא הייתה עטופה בשפע של שקלים, ראשו היה מונח על כתפיו. אני ובעלי לא בדיוק קפצנו משמחה אבל בסוף בחרה בעצמה.