Author: Alejandro García

שישה חודשים אחרי שחתמתי על הגירושין, כשחשבתי שסוף סוף החיים שלי חוזרים להתייצב, הטלפון צלצל בשבע בבוקר. ישבתי בחדר בבית החולים, הריח של הסבון ושאריות הדמעות

מעולם לא תיארתי לעצמי שהיום של החתונה שלי יהפוך לזיכרון הכי משפיל, ובו בזמן, לרגע הכי מכריע בחיי. שמי עדן דגן, ובאותו ערב היו 204 אורחים יושבים באולם של

תמיד חלמתי להתחתן עם שמלת הכלה של אמא שלי, תמר, שנפטרה. זאת לא הייתה סתם חתיכת בד ישנה מהבוידעם זו הייתה המזכרת הפיזית האחרונה שחיברה אותי אליה.

בחתונה של הבת שלי, אמא של החתן הגישה לה בקופסה עטופה יפה מתנה מיוחדת. כשהבת שלי פתחה, בפנים חיכה לה מדים של עוזרת בית וזוג כפפות לניקיון.

בגיל שתיים-עשרה, נוה יתום כבר ידעה מהו רעב, איך זה לעמוד תחת מבטים זרים וללמוד לא לבקש דבר שלא מגיע ממנה. היא גרה עם סבתה לאה בשכונה קטנה בשולי תל אביב.

יומן אישי יחסים משפחתיים יום קשה עבר עליי היום. שוב מצאתי את עצמי בוכה בכניסה של דלת הבית של סבתא. “הסבתא, אפשר להישאר אצלך קצת?”

תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שקרה לי, משהו שבחיים לא חשבתי שאעבור. בעלי התגרש ממני כדי להתחתן עם אמא שלי. כן, אני יודעת, זה נשמע כמו סיפור הזוי מהטלוויזיה, אבל זה שלי.