Author: Alejandro García
הייתי זוכר איך, לפני הרבה זמן, היינו מתווכחים על רישום של אדם בדירה. האם רשמת אותו במרשום של הבית? שאלתי בתדהמה. עד אז אמא לא הייתה מודעת למשהו כזה.
זה הבית המשותף שלנו, ואני גם המנהלת כאן אמרה אורית, בחורה של בןהגיבור. אימא, למה את שוב נכנסת לחדר שלי בלי לדפוק! קפץ אדם מזוויתי החדר בפנים, מבטו כועס. מה הדפיקה?
הוא חזר עם תינוק אני הולכת! הכריז אורן. לאן? לא הבינה דינה, שעדיין הייתה שקועת במחשבות על רשימת הקניות. לגמרי! איך לגמרי? חזרה על דבריה דינה. והחג?
יומן, 12 בחשוון 5785 מאז שהשנה לפני חמש שנים רציתי ולותי ילדים, ובסוף סוף נולד לנו יותם, חיי נראו כאילו הגורל עצמו חיבר אותנו יחד. השקענו בתינו כלמה: אהבה
זה היה לפני שנים רבות, ואני, רבקה כהן, עדיין נזכרת איך הכל התחיל. אזבּבנו על המחירים שמזעזעים את השוק בתל אביב חנות קטנה על פינת הרחוב שבה אני קונה את הירקות.
פנה את החדר למנוחה לקראת הסופ”ש, אחי יגיע עם משפחתו דרשה החמות אמרתי לך, אני לא רוצה לנסוע לבקר אצל הוריך בסופ”ש! אורלי עמדה באמצע המטבח כשפינג’
הפגישה של הבוגרים. סיפור. הוא חשש שלא יזהה אותה. בפעם האחרונה שראתה את אלונה, הוא היה בן חמש עשרה, ועכשיו הם שניהם שלושים, והוא הצטייר במוחו איך היא נראית
היי, שמע, זה סיפור של המשפחה שלנו. המילה האחרונה שלי, אז תקשיבי. את, אילה, תתגרמי כמה שתרצי על האבא. אבל הנשמה שלו נחתמה, אין מה לשנות. אל תוויכי, אילה.
הבית שבניתם בדיוק בזמן! אנחנו מחכים לתינוק הראשון, נגור אצלכם באוויר הצח, הודיעה לי אחות בעלי, אבל קבעתי אותה במקומה. כאשר אני ואיתן רכבנו על הבית הראשון
במתקן נופש על שפת ים התיכון, הגעתי לערב ריקודים בחדר קיץ שמלא ברעש של מדפים מרעשנים וניגון חצוצרה מתוח. לבושה בשמלת קיץ קלה, הרגשתי כאילו אני חוזרת לתקופה