Author: Alejandro García
הוכנסו אותי על כסא גלגלים לתוך מסדרון בית החולים שיבא בתלאביב. לאן? שאלה אחת מן האחיות את השנייה. אולי לחדר פרטי, אולי לחדר משותף? למה משותף אם יש אפשרות פרטית?
בתי ביקשה ממני להעביר אותה לבית ספר אחר. בלי דמעות. בלי צעקות. בלי מאבק. היא פשוט ניגשה אליי כשלקחתי את התיק שלי לעבודה, ושאלתָּה בשקט: אבי…
בגיל עשרים ואחת לנישואיי, בערב אחד אשתי חייכה אלי ואמרה: «אתה צריך להזמין אשה אחרת לארוחה ולסרט». התרגשתי. היא המשיכה בחיוך שקט: «אני אוהבת אותך, אבל יש
הייתי עד למה שהאמא הפכה ליותר מדי משא. מה עם הדירה ההיא? האחת ברצפת הרביעית? אני שם מיותרת! הודאה אורה אליהו, שמבויה היה אדום. אז בואי אליי!
אוריאל, חבש את הכובע, בני, קר מאוד בחוץ! תזוזי, אמא, אם לא נמסתי בטראנסילבניה, בטח לא אצליח כאן! אלו היו המילים האחרונות לפני שעזב. אוריאל עלה על האוטובוס
היי, אז שמעי, יש לי סיפור משוגע שקרה בכפר הקטן שלנו, בקיבוץ חנית שלשום. הסבתא היענה, יְהוּדִית, הייתה יושבת עם דמעות נובעות על הלחיים הקמוטות, מניקה את
ביום החתונה שלי קיבלתי הודעה מהבן של המנהל: “את מפוטרת. מזל טוב ליום החתונה.” הראיתי אותה לבעלי, והוא חייך בעדינות. שלוש שעות אחרי כן היה לי
אורלי הביט בגפרורים הבוערים שביד המכשפה. היא הדליקה וכיבתה אותם שוב ושוב, מדברת את כל מה שאורלי ידעה והיא חשה בעצמה. מכאוב עמום שלא חולף, ממחשבות של חיות
הייתי עד למה שהאמא הפכה ליותר מדי משא. מה עם הדירה ההיא? האחת ברצפת הרביעית? אני שם מיותרת! הודאה אורה אליהו, שמבויה היה אדום. אז בואי אליי!
הילדים שהובלתי עלו לי על הראש, כבר שמו לי קבר במרכז הקבורה. אבל יש משהו שהם לא יודעים סוד שעלול להציק להם. הייתי בן ארבעים וחמש כשנישאתי.