Author: Alejandro García
הוא סירב לשלם על ניתוח של אשתו, קנה לה חלקה במיתתחנה ונסע לים עם האהובה שלו. בחדר מנוחה של מרפאה פרטית יקרת בתל אביב נמתחה נשמה צעירה. הרופאים ניהלו סביביה
ביום הקבורה של רחל, יוסף עומד בתור חסר מילים אף דמעה לא נופלת. תראי, אמרתי לך שלא אהבתי אותה, לחשה אלינה, שכנתו, אל עבר אוזן יוסף. שתקי, כבר אין מה לטעום.
הזיכרון של הימים ההם נושא אותי חזרה אל אותה בוקר קיץ בקפר יונה, כשמצאתי שני תינוקות קטנים בגן שלי. חיבקתי אותם כאילו היו שלי, וגידלתי אותם כשלהם, עד שחמישהעשר
יום שלישי, 12 בנובמבר היום אני מרשמת לעצמי בכתבה מה קרה במגרש המשקיע של השכונה, ולא מה שהייתי חושבת שאכתוב. הקונסיירז’ של הבניין, רחל, חייכה לי מאחורי
שמעת, נעמה המחרתא הביאה סיר חדש, אלכס הביט למטבח ושפשף את קודקוד ראשו. היא אמרה שזה משלי, נירוסטה, יפני. ואני מניחה שכעת אנחנו חייבים להחזיר לו?
תפסיקי! היא סבתא שלנו, היא לא מישהו בשבילנו!צועקת אלונה, מנסה לשכנע את בתה ששורית בצדקתה. שורית מציצה בעיניים, כאילו עומדת לבכות, ואז מרימה את הראש ואומרת
הזיכרון של הימים ההם נושא אותי חזרה אל אותה בוקר קיץ בקפר יונה, כשמצאתי שני תינוקות קטנים בגן שלי. חיבקתי אותם כאילו היו שלי, וגידלתי אותם כשלהם, עד שחמישהעשר
יום רביעי, 12 במרץ היום נזכרתי מחדש בילדותי שלא הייתה שגרה קבועה. אימי, שירה, הייתה ידידה של גבר נשוי, ממנו נולדתי. מאז שנזכרתי, המשפחה שלנו חיה במקומות
ציפורה, אבל בחורף שם קר! חימום בעזרת תנור, צריך להביא עצים! אמא, את עדיין חקלאית בלב, בחיי הילדות היה לנו רק ככה. סבא ותִּיקוֹרָה חיו כל חייהם בכפר, ולא דבר.
שני זרדים לאמא בין הקירות הקטנים של דירתו בתל אביב היה קוֹבֶץ ארון בגדים כהה ענק שנעמד בזווית חדרו של יונתן עם הוריו. דלתותיו הכבדות שכפות ידיו הקטנות