Author: Alejandro García
13בקיץ ההוא, בגיל שלושעשרה, למדתי להסתיר רעב וגם בושה. המשפחה הייתה כל כך דלה, שבבוקר כמעט לא היה לי מה לאכול לפני הלכתי לבית הספר. בזמן ההפסקה, כשחבריי
כאשר סבתא שלי, שושנה, מגלה שהיא חולה, היא מתייחסת לכך ברוגע שלא מצוי אצל רבים. היא יושבת במטבח, מוזגת לעצמה כוס תה, מביטה החוצה מהחלון וקוראת בקול חזק
היי, רציתי לשתף אותך במשהו שמתרחש איתי אחרי שהגעתי לגיל 55. אחרי שנים של חיפוש אחרי מה שמצופה ממני, סוף סוף אני חיה בשביל עצמי בלי אשמות, בלי פחד להיות “
היום חזר בי הזיכרון אל אותו ערב קיצוני במרתף של ביתנו ברחוב בן גוריון, תל אביב. קולי רעד כשקראתי את הקול של אמי, חנה, שנשמע כאילו היה נשבר מהכאב.
אחרי שעשרים ואחת שנה נישאנו, בערב אחד רונה התקרבה אליי ויחסה: איתי, אתה חייב להזמין מישהי אחרת לארוחת ערב ולסרט. הייתי מבולבל לרגע, והיא חייכה והוסיפה
היום, כשאני יושב בערב בחדר השינה הקטן שלנו בתל אביב, נזכרתי בתחילה של ההיסטוריה שלנו. כשהייתה בת שש עשרה, הִיא הדס, ניגשה אליה אישה זקנה משוק ההשקעות ביפו
ח׳ 12במרץ 2025 היום חשבתי על הדברים הקטנים שהפכו אותנו למי שאנחנו. אולי תזכי לראות אותי מתבגרת, שהידיים רועדות כשאני מסגרת את החולצה, ובארוחת הצהריים לפעמים
ח׳ 12במרץ 2025 היום חשבתי על הדברים הקטנים שהפכו אותנו למי שאנחנו. אולי תזכי לראות אותי מתבגרת, שהידיים רועדות כשאני מסגרת את החולצה, ובארוחת הצהריים לפעמים
חנה תמיד יודעה שמזל טוב מגיע בשתי גרסאות: אחת עם יין וצלחת סלט, והשנייה עם קפה שחור וקרדיט של חוברת משקאות. בת 17, נעמה ילדה עם עיניים גדולות כמו ספירות
אבא, נו, אל תבוא היום לבית הספר, בסדר? למה, אורלי? תזכה בפרס, רציתי לראות את הרגע הזה. אל תדאג, אבא. יגיעו כולם הילדים, ההורים ואתה? ואיך?