Author: Alejandro García
ואיך את רוצה אותי לרוץ שני קילומטרים עם תינוק כדי לקנות לחם? ובכן, לא בטוחה אם אנחנו, וורייה, צריכים להיות לשירותך בכלל. בבית החולים בתל אביב, אביגיל חזרה
לא נוּדַע, אפילו מהעבודה אני לא אעזוב אותך בשביל זה, אמרה לי אמא כשקראתי לה לאירוע החתונה שלנו. קיבלתי את זה בטלפון, הרגשתי כאילו אני עומדת להתעורר, כי
תזכורת מהימים ההימים, כשעוד הייתה שלג וקור חורפי בירושלים, והרחובות נצמדים בכבישים מבריקים מהקרח. דנה כהן, רופאת לידה במרכז הרפואי של העיר, הייתה עסוקה
לא מבינה, איך תשנת את המנעולים? אמר דני בקול מתוסכל. חצי שעה לא מצאתי איך להיכנס הדברים שלך אצל אלונה, חידדה אורית. לך אליה אם אתם נוצרו זה בשביל זה.
אה! קראה בחוזקה החמות. אז זה… בתך נזמזמת אותי נגד אמא? טוב, הבנתי הכל. רוני, צריך לשבת ולדבר ברצינות, אמרתי, מתיישב על קצה השולחן במטבח, צופה באישה
למה את כאן כל כך מוקדם? שואל בחוסר ביטחון יעקב. אביגייל פותחת את דלת הדירה במפתח, נכנסת ומדליקה את האור במרתף. מיד מתפלאת מכין נעלי עקב אדומות עומדות על המדרכה.
יום שלישי, סתיו 2025 היום בו חלה פתאום, הכל השתנה. השכנים בטלפון קראו לי: יונתן, בוא מהר. אביך שוכב במיטה, אינו יכול לקום. מאמא, אורלי, שנפטרה לפני כמה
יומן, 10 באוקטובר היום חזר אליי צלצול הדלת במרפסת הקטנה של הדירה בתל אביב, וידעתי שמשהו חדש עומד להתרחש. נירית, בתי, סירבה להמתין והסירה את המפית מהידיים
היום, אחרי שניסעתי ברכבת הפזורה שמקשרת בין תל אביב לירושלים, ישבתי בתא השני והתחלתי לכתוב במחשבותיי. לא יודע איך הצעירה המפולפלת, לבושה בחולצה אופנתית
אז איך היה, אורחים יקרים? נטעמתם? השתזפתם? קיבלתי אתכם בחום? שאלתי, עומדת בראש השולחן הגדול. בהחלט, אחותי, אמר אבי לוי בחיוך, את תמיד במיטבה!