Author: Alejandro García

הסיעת, אורית רוז, חיבקה בחשאי את המנכ”ל המושלם אלון בר-זוהר, שנמצא בקומה של שלושה שנים, בטענה שהוא לעולם לא יתעורר ולמרבה הפלא שלה, הוא פתאום חבק

בחזית של בניין בן חמישה קומות בשכונת הדר בתל אביב, כולם מכירים את סבתא רבקה חנה. היא קצרה, רזה, שערה האפור מורם לקש, והיא מתנודדת ברחבה עם מקל הליכה, אבל

25 באוקטובר, יום שלישי ערב שקט. הרחוב ריק כמעט, רק פנסי הרחוב המוצלחים מטילים כתמים צהובים על אספלט קווארטזי. עומד לפני היא, ובינינו תהום של מילים לא נאמרות

חמניות לסבא יוסף לוי גר בקצה הרחוב, בבית קטן אך חזק. הקירות, שבנו אביו משטחים עבות של עץ אורן, השחימו עם השנים, אך נעמדו איתן. הגג, שלמרות שהשתחרר מעט

הוילה שהחייה את החלום קיבלתי בתואר ראשון באדריכלות עם הצטיינות, והייתי חולם על סדנה משלי, על פרויקטים שישנו את פני תלאביב. אך החלום נאלץ לדחות.

היום, בעוד שאני עומד בכניסה המובנית של השכונה שלי ברחוב רוטשילד, שמיים מלאים בעננים קודרים והגשם מקפיץ קפלים על אספלט חם, חשתי איך האדי האדמה עולה צפוף

התקשרות מן העבר בבוקר שושנה כהן התעוררה והבינה שהשעון שבכניסה נחלש. המחוגים קפאו על חמש ופחות. היא ניערה ברעש, קרבה לאוזנה רק שקט. “

קושי לבחור יאיר שוב נשאר במשרד עד שעות הקטנות של הלילה. נועה יושבת על השולחן ומסתכלת על הארוחה שהצטלקה. ריח של עוף אפוי עם עשבי תיבול מתערבב בריח של נרות

במסדרון הקטן היה צפוף משאלות. איתן, אדום מהתאמץ, דחף קופסה נוספת אל המדף העליון. האבק נצמד לכתרו הקרחתו כקרח אפור. למה לשמור את כל הזה? זבל אחד, נימן הוא

זוכרים איך, לפני שנים רבות, יעקב כהן עמד על אדן החלון הגדול של דירתו החדשה בקומה עשרים ושנייה במגדל זכוכית בתל אביב. למטה, כמו לבה של בריכות גז, זרמו אורות