Author: Alejandro García
13נובמבר, יום שלישי היום אני מתיישבת לכתוב, כי הרגשתי שהדברים שמתרחשים סביבי חורגים מהשגרה. האמת, השנה האחרונה הייתה קפיטולית במובן המילה.
את נגה מציאה אמיתית! שוב? תשמעי, נגה, בשביל מי היא בכלל ילדה? בשביל עצמה או בשבילנו? אני מגיע מהעבודה, רוצה לאכול ארוחת ערב, להירגע, לבלות איתך, ובמקום
פעם, היה צעיר בשם אורי בן-משה. הוא לא היה כמו אחרים, אבל אף אחד לא ידע זאת. כולם חשבו שהוא שומר שער פשוט שעובד שעות ארוכות רק למפרנס עצמו.
22 באוקטובר, ערב קריר, והקפלים של הסתיו נופלים מחוץ לחלון. היום ישבתי במרצדס האהובה שלי ליד האח, מכחילה בחוטים. הצעיף שאני אורגת לבעלי מתארך קו אחר קו.
התקשרות מן העבר בבוקר שושנה כהן התעוררה והבינה שהשעון שבכניסה נחלש. המחוגים קפאו על חמש ופחות. היא ניערה ברעש, קרבה לאוזנה רק שקט. “
היי, אל תיקחו לי את הכלב. הוא כל מה שיש לי. אני לא כאן בשביל לקחת אותו. בערב ראש השנה, כאשר שלג כיסה בחוץ את הרחובות הקרים של ירושלים, קפאה השקט הלבן על העיר.
שקט. כל כך עמוק עד שאורי בכלל לא שמע עד מה שקרצץ. לא השעון, לא הקול במטבח, לא זרימת המים במקלחת. רק הרחש השקט של המקרר שמיושב בקיר, והרעש המרוחק של העיר מתחת לחלון.
ואיך את רוצה אותי לרוץ שני קילומטרים עם תינוק כדי לקנות לחם? ובכן, לא בטוחה אם אנחנו, וורייה, צריכים להיות לשירותך בכלל. בבית החולים בתל אביב, אביגיל חזרה
יומן12במרץ2025 היום קיבלנו חזרה את הסירה האחרונה מהשכנים שהלך אל הביקור בקיבוץעיןחוף. חזרו ללא החתול שלהם ענק אפור, ברווזי אוזן אחת. כל הקיץ היינו מתווכחים
22 באוקטובר, ערב קריר, והקפלים של הסתיו נופלים מחוץ לחלון. היום ישבתי במרצדס האהובה שלי ליד האח, מכחילה בחוטים. הצעיף שאני אורגת לבעלי מתארך קו אחר קו.