Author: Alejandro García
דנה, אני כבר אמרתי אלף פעמים אין זמן לילדים עכשיו, אומרת דנה, סוגרת את המחשב הנייד ופונה לבעלה. זה הרגע שבו הציעו לי לנהל פרויקט חדש. שלושה שנים חיכיתי להזדמנות הזאת.
החיים קשים, ואנחנו אפילו מקשים אותם יותר בבית הספר תיכון ברקמן, כבר במועד השני של התיכון, ידעתי שמקבלתי תשומת לב של איתן. הוא לא ניסה להסתיר זאת אחרי השיעורים
הסכמתי לטפל בנכד רק למספר ימים אחרי חודש הבנתי שהחיים שלי כבר לעולם לא יהיו אותם. אמא, בבקשה, רק כמה ימים. אני לא יודעת מה לעשות. יובל חלה, ואני חייבת
בגיל חמשים וחמש, אחרי שלושים ושלוש שנות נישואין עם רונית, הרגשתי סוף סוף מקל על הלב. התחתנו כשקמתי לשנתיים ושניה, היא בת עשרים ושנה, ואני עשרים ושש.
חזר אחרי שנה של שקט. שאל אם עדיין יכול להיות בעלי. עמד בדלת עם אותה מזוודה שמילא לפני שנה, כאילו יצא רק לקנות לחם. כאילו השנה של השקט לא קרתה בכלל.
היי, חמודה, תדעי שיש לי משהו לשתף אתך. זה קרה לי לפני כמה חודשים, ולפני שמתחילים, תדעי שזה עלינו, על שלושים שנה של נישואין, על ארוחות בוקר, חשבונות, והשתיקות
מאמא, את בטח השתגעת! קראה אורית, מביטה בי כאילו הייתי משוגע שבור. את מתאהבת? בגיל הזה? עמדתי במטבח של דירה ברחוב שדרות רוטשילד, כוס תה חום ביד, והקול שלה
זוכרת איך, אחרי ארבעים שנה של נישואין, החלטתי לעזוב את בעלי. אחרי ששיים ושנתיים, אחרי שהשקעתי את חיי במרק של רוטינה, מצאתי את האומץ לחיות על תנאי שלי.
עברו ארבעים שנה, אבל עדיין נרדפתי במחשבות על אותו בחור. החלטתי לחפש אותו. מצאתי אותו אחרי ארבעים שנה, במקרה באינטרנט, בין מתכון לעוגת תפוחים למודעה על קרם נגד קמטים.
מצאתי את היומן של אמי. כשקראתי אותו נחשפתי לסיבה מדוע היא טיפלה בי אחרת מאחיי. תמיד הרגשתי שמשהו לא תואם. כאילו הייתי פיסת פאזל שאינה משתרשת בתמונה המשפחתית.