Author: Alejandro García
היי, תתיקול, יש לי סיפור משעשע לספר לך על חנה לוי, סבתא שלנו מתל אביב, והחתול הענק שלה, קוטיש. השכנה דינה כהן אחרי כמה שבועות הפסקה לבוא לבקר את חנה.
היי! תספרי לי, את לא תאמיני מה קורה לי היום… אחרי כל המשפחה, החברים, וכל ההכנות סוף סוף הגיע הרגע שאני חוגגת ארבעים! ואז פתאום שלף לי ברזיל של זוויות
תסגרי את המקרר שלי ותצאִי מכאן! קראה הכלה, עייפה מהבדיקות המתמידות של החמות. המפתחות פלטפו בפתח הדלת, קול מוכר שעורר את אורית מבלי להרים את ראשה מהלפטופ.
מילה נגד מילה והבן שלי יזרוק אותך לחוץ! לי לא יעניין למי שייך הדירה! קראה מרים בקול רם. תמר הציבה צלחת ארוחת בוקר לפני אור והביטה furtively על השעון.
דוד, קח לי את האחות הקטנה היא כבר כמה ימים לא אכלה! הוא הסתובב פתאום והקפיא מתדהמה. דוד, בבקשה קח את האחות שלי. היא רעבה עד מצחייה הקול הרך, המלא ייאוש
תכנני את כל האוכל עד חמש, שלא אוכל אני לעמוד במטבח ביום היובל שלי, ציוותה חמותי, אך מיד נתרעה. רבקה כהן קמה ביום שבת עם תחושת חג. שישים שנה תאריך שלם, ראוי לחגיגה.
הבנתי אז: החמות חולה, מסתירה את האבחנה מהכולם ובובזמן ממש דואגת לי לחתוּנתי. אפילו ברגע הזה היא מחשבת איך להבטיח לאסיה יציבות, עתיד והגנה.
הבעלים החדש של הקוטג’ “נשהב לנו בקוטג’ כל הקיץ”, הכריז האח. איבדתי כמעט את מילת הפועל שלי. לא! אין לי סבלנות לאורחים הלא מוזמנים;
האוויר בגינה של הבית בתל אביב נדמה לעצור בזמן. הוא היה סמיך, כבד, כאילו נושא לא רק ניחוחות הקיץ, אלא גם מרק של פלסטיק שרוף ועשן מתוק של ריקבון, ריח שמזכיר
אייל, בקור הרגיז של המקרר, משך את דלתיו בתסכול עד שהמגנטים הקטנים נצמו על הרצפה בנקישה ריקה. אביטל עמדה מולו, פחורה, אצבעותיה נמתחות כמו קצות של דגלים