Author: Alejandro García
את יודעת, רוני, שבזמן האחרון הלקוחות כמה שפחות אמרה אורית, מנגב את האף ומידדת את גב כיסאה בכסא שבפינת בית קפה בתל אביב. אולי לא היה לי רעיון נבון לעזוב את המשרד?
לא, רות, את ילדת את הילד בשביל עצמך, תדאגי לאור בעצמך הכריזה חד משמעית החמות, חנה. הבריאות שלי כבר לא מאפשרת לי לעסוק בילדים. חנה, מה הכוונה ב”
יואב, יש לנו בתאל 3500 ! קרצה רות בטלפון, קולה מלא במתיקות. עמדתי תחת חלונות בית החולים, מנפנף לאשתי שהחזיקה את הילדה בזרועותיה. לנו בת!
אורית הביטה במירב ברוגע. לא היה בזוהר שלה אף כעס ולא פחד, רק שלווה חדה, כמו קצה של זכוכית מבריקה. כן, נמעתי טוב אמרה בקול שקט. והיום אני יוצאת.
היי, שמעת? רוצה סיפור קטן לפני שאתה קורא משהו אחר. אם רק שואלים אותי על אוכל, עדיף שלא תתקשר לי! יש לי עניינים יותר חשובים מלהתעסק עם ארוחות כל היום, טוב?
רונית, נושמת בקצב קושי ומביטה סביב, משאירה את העגלה לצד מבנה חנייה ישן ויוצאת למנוחה. הלב שלה פועם כאילו רוצה לקפוץ מהחלון, והיא מאיצה את צעדיה.
כשחזרתי מהטיול שלי, מצאתי את החפצים שלי פזורים על הדשא עם פתק: אם אתה רוצה להישאר, תגור במרתף. קוראים לי שירה, בת 29, ובשנה שעברה חיי קיבלו פנייה שלא ציפיתי לה.
יום חמישי, 12 בחודש דצמבר, 2025 היום אני מתעד במאונפד את מה שהתרחש במוסד החינוכי של ת”א, שבו גרתי מאז שהייתי ילד קטן. לפני שבעה עשר שנה, לפני שהייתי
הכאב האדיר פיצוץ חד וחריף חושך חושך לאטלאט החושך החלים, ושמעו קול רדוף: יעקב יוסף, כאן הצלה, מתפרץ משהו במפעל. הקול הרגיש כאילו יד לוחצת על הצוואר.
יום שלישי, 12 ביוני 2025 היום אני הולכת למזכרת שלי, כמו תמיד, אחרי משמרת במרפאה הכפרית של עין חרוד. אני יושבת על הכסא הקטן מעץ, מקשיבה לקולות הרגילים של