Author: Alejandro García
רונית, האם בת תשעים, לוחשת בטלפון ומבקשת בקול רועד: “התקשרי לקרן, הוא חייב לבוא מיד!” בתה, אורית, צועקת במצוקה שלושת הילדים חולים, משקימים
היי, שמעת את הסיפור של מאיה כהן? היא הייתה עובדת ניקיון במדרגות של יחידת מגורים ישנה בתל אביב, כדי לבנות עתיד לבנה של אורן לוי, הילד שהיא גדלה לבד.
פתחו את התיק, עכשיו! במצלמה ניכר הכל, אין בריחה! התרסקו! המילים חתכו את האוויר. במפעל נעליים של בית קפה בתל אביב, רעש המכונות נקטע פתאום.
היי, ראיתן, הבחורות, האישה שבחדר שלנו? היא כבר בת משקפת אמרה אחת, קולה רועד כמו צליל פעמון ישן. כן, שערה הפך לכסף. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא כאן רק כי
הזיכרון של חיי היה תמיד קשור לאורית כהן, הסבתא היחידה שהייתה לי. היא חייתה בכפר קטן בטבריה, מקומית שבה החיים נעים משוק קטן, דרך הבית ולבסוף חזרה לשער הכפר.
אורי גר בבניין משושה בתל אביב, קירותיו דקים כלקח נייר, וכל תינוק של שכן מהדהד במזגן. הוא כבר מזמן אינו מתפלא כששכנים דוחפים דלתות, אינו מגיב לשערוריות
הקשבתי לשיחה של בעלי עם חברו והבנתי למה הוא באמת נישא אליי כמה אפשר כבר לשטוף לי את השדיים, תמר? סליחה על הישירות, אבל אין לי עוד סיבולת! זה וורניאק! אתה מבינה מה זה?
יום חמישי, 12 ביוני 2025 במפגש המשפחתי השנתי על שפת הכינרת, בת השש שלי, צופיה, נגדה בעיניים בקשת להמשיך לשחק עם בת הדוד, שירה, בת ה12. מהספקתי תחילה, אך
הייתי מאחרת. שוב מאחרת לפגישה עם מנהל השירות של המסעדה שבה בעוד חודש מתוכנן לערוך את החתונה שלי. על האירוע נועד כ-100 מוזמנים, על תפריט היה צורך לאשר היום
לא הפסיקו להאמין באושר פעם, כשהייתי צעיר, אורית נכנסה לשוק הצפוף ברוחמה. אישה עם עיניים כהות תפסה אותה יד והפכה לשירה: ״את, יפהפייה, תחיי בארץ שטופת שמש