Author: Alejandro García
יומן 12 בפברואר 2023 היום אורית פנתה אלי בבקשה: יואב, תשב עם ארי לפחות שעתיים, אני צריכה ללכת לרופא. היא נבחה בעיניים מרוגזות, כאילו אשפה ממיטב החולין.
שמע, זה ממש מביך להודות, חייך דוד במבוכה וקישק את שולחן הקפה, אבל שכחתי את הארנק בבית, כל הכרטיסים שם.האם תוכלי לשלם? זה באמת קשה לי אלונה עצרה את הנשימה
מה עכשיו יקרה? שאלה תמר בחשש, לעצמה יותר מאשר לחברתה. ומה? אטפל בחתונות עבורך, חכי, ענה בחוסר התלהבות יוסי. תמר חזרה מיום ההיכרות (שעתיד לשנות את חייה) שמחה ומסתורית.
הסיפור שלי מתחיל בבית קיבוץ רמת מנחם, שבו גרנו כל המשפחה עם האדמה, החמורים והציפורים. בת הגדולה, סוניה, הייתה אישה קפדנית וקשה להפליא; היא נישאה לאף אחד
היום, 12במרץ2025 יום נוסף בעיתוי של הרגעים, כשסגרתי את העיניים על החלון של המטוס, חוץ למבט של האוויר, וצעתי בקול חזק: אדיכה! תמיד אוהבת אותך!
היום, אחרי שנים של שתיקה, כתתי לי במחשבותיי. ממחרת ילדותי, אמא מרי גדלה אותי לבד. מאז שהייתי ילדה קטנה, הרגשתי שאין לי אהבה של אמא, כאילו כל חום הלב נעלם ברוח.
לא מאמינה. כמו לפני עשרים שנה, אני ומך מתהלים ברקוד של ואלס מסתובבים בחלום. אתה זוכר את המפגש האחרון שלנו? היה תערוכת סיום שנה בחולון, כולם ריקדו ואלמנטים
מצטערת, אמא, לא יכולתי להותיר אותם שם, אמר לי יוסי, בן שש-עשרה, כשהוא נכנס הביתה עם שני תינוקות זהים בידיו. כשפתאום נפתח דלת הכניסה ויוסי נכנס עם שני תינוקות
שמי צ׳רלי. אני לברדור, זכר חמוד שהזדקף בחיוך לכל מי שפוגש בי. לפעמים, כשמתקלקלים הדברים, אני נאלץ לנשוך שומרים על הגב! יש לי גם בעלתבית, שאני אוהב עד אין
היום החלטתי לכתוב ליומן, לבדוק את הדרך שבה החיים שלי עברו, ולזכור כמה מסובך היה המסע מאז שהייתי ילדה בכפר הקטן של מעלה צמחיה. אמא ואבא תמיד אמרו לי: «אם