Author: Alejandro García
שכח אותי לנצח שכח שאת הייתה אם, קראה בקול מרוחק, בתי אורית, כאילו חיתכה את המילים בחריצי המילה. הכל עבר בריצה של שבעה מיילים. הרגשתי חנופה על שני הצדדים
סבבה, תני שהאישה שלך תישאר בחוף הכפר של המשפחה, קראה בקול פקודתי של סבתא ריבקה מהמטבח. החברה שלי עם הבת שלה באות. הן מתכננות לשהות שבוע, אולי אפילו יותר.
האםאם שאין לך ילדים, את כבר לא אם, אלא חציאם, כך קראה לי חמותי, והדמעות חבאו את החיוך המר של מאיה. אל תכניסי את הפה קראה לה פתאומית ושורקית שכנההדוחה שלמה
לפני שהחלום יפרק את השניים יובל אהב את שלומית עד כדי כך שהאוויר סביבו נלקח בריח של תבלינים ושקיעות חמות. אך אחרי שש שנים של נישואים, ללא ילדים, נשארו רק
“איי, גברת, תקחי עוגת שוקולד לבת!” קראה האישה הצעירה שעומדת על המדרגות של בית הקפה הקטן בגבעתיים, כשהבגדים שלה רטובים מהגשם המוריד שמטפטף במרובה
היום, ב־15 בנובמבר, 2025 היום הראשון מאז שהייתי נשוי בת ארבעים ושנה. אלונה, בת עשרים ושתים, הייתה הילדה היחידה של הורים פרופסור והוראת בית ספר.
היי, תדעי לי משהו שקרה לי לפני שלושה ימים, ואני חייבת לשתף אותך, כאילו אנחנו מדברות ברשת. בערב שלישי, אחרי יום ארוך במשרד בתל אביב, ירד לי קודקוד של תחושה
אורית הייתה אהובה סודית. היא לא הצליחה להתחתן, ובמשך שלוש שנים של שנות שלושים הייתה ריקה, עד שהחליטה סוף סוף לחפש גבר. תחילה היא לא ידעה שיובל נשוי, אך
יום שלישי, 2 באוגוסט היום הוא רק עוד אחד מהימים שבהם המחשבות נעות סביב אותו אירוע. אורית תעבור ניתוח בת שניים ניתוח פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה, מניפולציות
יומן, 12 באפריל 2025 היום אני נזכרת איך הגעתי אל הקשר העמוק עם החיות סביבי. שמי ורד קוצמן, ואני תמיד הרגשתי שייכת לקבוצת החתוליםלמרות שכל הקולפים סביבי