Author: Alejandro García

קראתי סיפור של אמא בודדה כאן שסיפרה שהיא לא יודעת מה לעשות ומרגישה שאין לה דרך החוצה. זה גרם לי לרצות לשתף גם את שלי. לא כדי לשפוט, אלא כי כשתלויים בך

אני בן 26, ואשתי, ליאורה, אומרת לי שיש לי בעיה שאני לא מוכן להודות בה. היא מזכירה לי את זה בכל פעם שאני עוזב עבודה או כשמפטרים אותי. היא טוענת שזה לא נורמלי

מעיין ישבה על הרצפה זמן רב, כאילו רגליה אינן מסוגלות לזוז. אצבעותיה רעדו כל כך, שקושי רב היה לה לפתוח את האריזת הבד. הבד היה עבה, ישן, ועדיין מפתיע בניקיונו

הייתי בן עשר כשאבא לראשונה לא קרא לי לארוחת בוקר, אלא בשקט לקח אותי לחצר. באותו בוקר היו טיפות טל על החלון, ולרגע נראו כמו ציור עדין, והאוויר דקר את הריאות.

שבועיים עברו מאז שעמדתי על הרציף הקרה בתחנת רכבת בתל אביב, עטופה היטב במעיל הפוך, מנפנפת בידיי לשלום ליונתן. בידיו הייתה תיק ספורט ענק, מלא בגדי חורף עבים

אני זוכרת ימים רחוקים, בירושלים, כשהיינו גרים ברחוב קטן ליד תיכון. תחילת שנת הלימודים תמיד הביאה איתה רעש חדש נערים עם תיקי גב גדולים, חולצות פתוחות, צחוק

אני בת 41, נשואה לעמית מאז שהייתי בת 22. זה נשמע מוזר לכתוב את זה, אבל לפני חודשיים התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא נתתי להן מקום בלב שלי: אני לא בטוחה

לפני כמה ימים, אמא שלי יצאה מהבית בדיוק כמו בכל בוקר. היא שלחה לי הודעה כדי לבדוק אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר מאוחר יותר”