Author: Alejandro García
יום שלישי, 12 באפריל 2025 היום היה אחד מהימים שהשאיר אותי מבולבל, אבל גם מלא בתובנות. בפעם הראשונה במעט זמן, מצאתי את עצמי משוחח עם לייה, בחורה צעירה שנראתה
יום שלישי, אחרי קבורת אהובי, בני לקח אותי לדרך ביער וקרא בקול רם: «זה המקום שלך». לא בכתתי לדמוע בקבורה. לא כי לא אהבתי את משה, שאיתו חלקתי ארבעים ושנתיים
נערה צעירה נפלה במלכודת של בעלי בן ה63 והביאה אותו לצאת מהמשפחה, אבל אז הם לא יכלו לתפוס את ההפתעה שהכנתי עבורם. רונית ויוםהיום חייהם נמשכו יחד כמעט ארבעים שנה.
יום שלישי, 12 באוגוסט 2025 היום, אחרי שלוש עשר שנים של סערות משפחתיות, הרגשתי צורך לכתוב ביומני ולסדר את המחשבות. האמת היא שהסיפור שלנו, כמו רשת של שערים
יומן, 3 באפריל 2025 עבדתי במרפאת נופש שבצפון, וצריך היה להגיע אליה ברכבת מתל אביב. המסע היה מתיש, אך המשכורת הייתה משביעה, והלו”ז נוח אפשר היה לשלב
חדר הלידה במרכז הרפואי הדסה היה צפוף למדי. למרות שכל המדדים הצביעו על לידה תקינה לחלוטין, נוכחים במקום שניים עשר רופאים, שלוש אחיות בכירות ואף שני קרדיולוגים ילדים.
מאיה כהן, בת חמש, נותרת יתומה. ראשונה ממותה של אמה, שמסתיימת במחלות קשות, ולאחר מכן נפרדת בחומרה מאביה. חצי שנה לאחר מכן נופל סבו על המיטה, והסבתא חיה
מתחילה מהשחרור מבית החולים בתל אביב, אורית נתקעת בפתחה מול גבר. סליחה, הוא אומר, כשהמבט שלו נעצר עליה לרגע. בבקשתו הבאה הוא מרחיב את המבט בתום לב, מסובב
במתכוון לחתונה אורי מתחתן עם רוֹתֶם במכוון כדי לפגוע במוריה. הוא רוצה להראות שלא סובל מהטבות שלה. יחד עם מוריה הוא נשאר כמעט שנתיים. הוא אוהב אותה עד משוגג
ההוראה של הילד הצעיר רuth בן-אורי חיכתה בעיניים קפדניות אל שלט “חדר ניתוח”. האותיות נמסו ברקע כלאורך שעות של המתנה, ליבה פקפקה בקצב של מצפצף.