Author: Alejandro García
החברה של בני, לירז, פתחה את הדלת של הדירה שלנו בתל אביב והזכירה לי: אנחנו מזמינים אותך רק מרחם, אז אל תישארי זמן ארוך ולא תתערבבי. חייכתי ויצאתי בשקט.
קפצתי מהשולחן כששמתי לב שכלת בן-חתני זורקת מזוודה עור חומה אל המים של אגמון קנרת וקוראת ברעש קלה שהולך ונוחש. ״בבקשה, אל תיהיי מה שאת חושבת שאני חושב שהיא״
המשפחה הגדולה אמא, אבא שוב לקח כסף רונית זזה אל הארון, מוצאת בין הבגדים כמה שטרות, סופרת. שני מאיות של שקלים חסרות! נראה סכום קטן, אבל זה מה שהיא מקציצה למכור עצים.
דוד, דוד, בקש, תמר שוב בוכה! דוד מרגיש איך הקטן אלי מושך לו על שרוול החולצה, אבל הוא פשוט לא מצליח לפתוח את העיניים. הוא רוצה לישון כל כך שהייתי רוצה לצעוק
שכחי אותי לנצח – שכחי שהייתה לך בת, – אמרה, כאילו חיתכה, בתי נועה. כמעט מיד הכל נקרע. חמדתי גם את הבת וגם את בעלי לשעבר. אנחנו נחשבו למשפחה ישרת לב.
זוכרת את האירוע שהתרחש בעמק הירדן, בכפר קטן בשם מעלה-דוד. הייתה שם חתונה שכל הכפר שמר על האוזניים, כזו שהחלה מוקדם בבוקר ונמשכה שלושה ימים של שמחה ופרגונים.
היום בערב נובמבר הגשם עם שלג פוגע בחלון, והרוח בצינור שואגת כמו זאב רעב. במרפאת הכפר החמה של מרפאת בריאות הדר הגוזל מנצנץ. כשאני מתכוננת לעזוב, הדלת מתפחת
היום, אחרי כמה שבועות של שגרה, הרגשתי צורך לכתוב לעצמי כמה מחשבות. אני רינה, אמא בחופשת לידה של בן שני וחצי, אבי. כמעט כל בוקר אנחנו יוצאים לטיול ברחוב
עד חצות היא צריכה לעבור ניתוח. פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה, טיפול קל ויציאה הביתה באותו היום. במצב רגיל הייתי נוהג לנסוע איתה, אבל היא לא לחצה.
10 באוקטובר 2025 יומן שלי היום הגיע לבקר לי נכדתי, רוני, בת ה-18, שהגרה עד היום בחיפה עם אמא שלה, חנה. היא מתכננת להגיש לחודשי הלימודים באוניברסיטת תל