Author: Alejandro García
תזכרי, אנה, אני מתחתנת, אומרת רוֹה עם חיוך מתוח, החתונה היא ביום שישי הבא. תבואי? אשמח לראות אותך. אתה מתבדח? את? עם מי? פתאום ככה? בתוך תמר יושב קפאון
יום שלישי, 5 באוגוסט 2025 היום היה אחד מהרגעים המעוררים ביותר בחיי. חנה, אימי, ביקרה אצלנו במגדל שמונה קומות ברמת אביב, והכל התחיל במילים קצרות של מרינה
יום שלישי, 12 באפריל 2025 היום, אחרי הלווייה של אשתי תכלית, קיבלתי הודעת טקסט ממספר שלא הכירתי: עדיין חי. אל תבטחו בילדים. חשבתי שמדובר בבדיחה ברעה.
חוזר מאוחר בלילה ונכנס למקלחת מייד. הוא לא מצליח אפילו להסיר את הנעליים מהדלת, משליך את החליפה על הכיסא ונעלם בחדר האמבטיה, כאילו המים יוכלו לשטוף את כל היום ממנו.
זאת הסיפור של הלילה כשלולה, הכלבה שלנו, ניבחה כל הלילה ולא נתנה לי לישון. כשפתחתי בבוקר את הכלוב, קפצתי מהבהלה. הסערה הלילה הייתה כבירה כאילו הטבע עצמו
28 במרץ, חזרתי הביתה אחרי משמרת ארוכה במרפאת חיות שבמרכז תל אביב. הגחלול של הקיץ שוטף את הרחובות, והאוויר חם עד כדי כך שכמו תנור בחול המזרחי.
14 באוקטובר 2025 היום היה יום מיוחד. אורי חזר מחופשתו. הוא היה נעדר שבועיים שלמים נסע לאילת, להתנתק מכל דבר, כמו שהוא אמר. מהעבודה, מהעיר, ואולי אפילו ממני.
הגעתי לסעודת חג עם קיבוד על הרגל וקלטת קול בכיס. כולם מביטים בי בתמיהה כשאני מסבירה שהחתונה של נכדתי נגעה בי במזיד. בני צוחק על פניי ואומר שזה שיעור שמגיע לי.
הבית הפחוק של דוד יעקב היה נושא מבוכה לכל הכפר. זה היה פשוט הוא גר בקצה השטח, ממש על השוליים של הכפר, והיה איש סגור, דומם, שאף פעם לא חייך.
היום, אחרי כמה שבועות של חשיבה וחרדה, החלטתי לכתוב ביומן כדי לפרוק את המחשבות. הבוקר קיבלתי שיחה מאורי, בנו שלישי, שבדק אם כדאי לי להגיע לביקור עכשיו.