שיעורים לחיים
“רוצה את בעלי? הוא שלך!” אמרה אנה בחיוך לאישה הזרה שנעמדה בפתח דלתה
017
״את רוצה את בעלי? שיהיה שלך!״ אמרה יעל בחיוך משונה לאישה הזרה שהגיחה לפתע בפתח דלת דירתה. ״רגע, יערה! מישהי דופקת. אעדכן אותך אחרי שאבדוק מי זו ומה היא
שיעורים לחיים
“אנה צעירה – היא תמשיך ללדת!” – כך הבטיחה. בסופו של דבר, אף אחד לא רצה את הילדה. אנה ורוברט גדלו בעיירה קטנה בפריפריה ולמדו יחד באותה הכיתה. אחרי הלימודים נרשמו לאוניברסיטה, עברו לתל אביב, שכרו דירה קטנה והתחילו לעבוד ביחד, אבל לא התחתנו. כשאנה גילתה שהיא בהריון, רוברט עזב אותה – הוא לא תכנן להקים משפחה. אנה, נסערת ומבולבלת, חזרה לגור בבית עם אמא שלה כדי לגדל את הילדה. אמא של רוברט, שהייתה דמות ידועה ומכובדת בעיר, סיפרה לכולם שאנה בהריון מגבר אחר, שהילדה בכלל לא שייכת למשפחה שלה. העניין הסתבך כי שתי המשפחות גרו באותו אזור. רבים מהחברים הכירו את הסיפור כולו. אנה ילדה בת מקסימה ולא התלוננה על משפחתו של רוברט. היא רק רצתה לגדל את הילדה בשקט. אבל אמא של רוברט המשיכה להפיץ שמועות שהילדה לא קשורה למשפחה. “תסתכלו עליהן!” אמרה לכולם, “הילדה בלונדינית, ואצלנו כולם כהי שיער. האף לא שלנו! אנחנו יפים, והיא… מי רוצה אותה? סתם מנסה להיכנס למשפחה.” אנה נמאס לה מהדיבורים והציעה בדיקת אבהות כדי להרגיע את אמא של רוברט. התוצאה הייתה ברורה: מיד הזמינה אותה להכיר את הנכדה, קנתה לה מתנות יקרות. אנה, שחיה מקצבת זקנה של אמה, שמחה מאוד. אחרי זמן מה, הסבתא המאושרת דרשה שהנכדה תבוא להתארח אצלה. אנה סירבה כי הילדה הייתה בת שנה בלבד ולטענתה מוקדם לנתק אותה מהאם. בתגובה, הסבתא איימה לתבוע את אנה כדי להבטיח קשר לנכדה ואף אמרה שיהיה עדיף שהילדה תגור איתה – עם תנאים טובים, דירה של האב, תמיכה כספית – בעוד שאנה מובטלת וחסרת משאבים. “אנה עוד צעירה, תוכל ללדת ילדים נוספים!” רמזה. “כולם בעיר מכירים אותי – ברור מי ינצח כאן.” אנה נלחמה על הזכות לגדל את בתה. שנים של דיונים משפטיים, עדים, מעקבים וצילומים. לבסוף רוברט התחתן והביא בן. פתאום התעניינה הסבתא בנכד החדש, ואנה ובתה עברו לגור בתל אביב, בעוד האם של אנה עוזרת לגדל את הנכדה. עם הזמן, המצב הסתבך: אנה נישאה, מצפה לילד חדש – אבל בעלה לא מוכן לקחת את הבת שאינה שלו. אנה מחליטה שהילדה תישאר אצל סבתא בעיר. כאשר הסבתא חלתה והבת נותרה אצל שכנים, התברר שלאף אחד כלל לא אכפת. הסבתא השנייה רק לגלגה: “אם היית נותנת לי לגדל אותה בזמן, כבר הייתה לומדת שפות, מנגנת על פסנתר. עכשיו? אף אחד לא רוצה אותה. אני דואגת רק לנכד החדש!” רוברט מעולם לא גילה עניין. הילדה, שהיתה מרכז מאבקי המשפחות, נותרה לבסוף מיותרת, ואף אחד לא יודע מה יעלה בגורלה.
015
נועה עוד צעירה, היא תלד בהמשך! כך הבטיחה לעצמה. בסוף, לא היה לאיש צורך בילדה. נועה ודניאל גדלו ביישוב קטן בגליל ולמדו יחד באותה הכיתה. אחרי שהתלמידו בתיכון
שיעורים לחיים
בזמן שהילדים והנכדים חיים בדירה קטנה וצפופה, ההורים של החתן שלי נהנים מהחיים בדירה מרווחת בתי התחתנה – למרבה הצער לא היה לנו מזל עם החתן והוריו. אנחנו נותנים לילדים הכול, אבל להם אין כלום. שמונה שנים עברו מאז שהתחתנו ואנחנו עדיין מתמודדים עם המשפחה הזו. כשעלתה בעיית הדיור, הוריו של החתן מיד לקחו צד – אין לנו שום קשר לזה. נאלצנו לעבור דירה כדי לרכוש לילדים דירה משלהם. לא רצינו, כי הדירה שלנו הייתה יפה, חמה ובנויה מלבנים. אבל מה לעשות? הדבר החשוב ביותר הוא שלילדים יהיה קן משלהם. שיפצנו, קנינו רהיטים – בלי כל עזרה מהוריו. אני גם עוזרת עם הנכדים. בתי עכשיו בחופשת לידה עם הקטן, והגדול בכיתה א’ – אז אני מסיעה אותו לבית הספר. בתי לא מצליחה להתמודד לבד, זה לא מציאותי להעיר, להלביש, ללכת עם שניים – הכול בשעה אחת. לכן אני והסבא מסיעים בתורנות, שנינו שותפים בגידול הנכדים. ההורים של החתן, כמו תמיד, עושים את עצמם לא קשורים ולא אכפת להם בכלל. אני מסתכלת ותוהה – איך סבא וסבתא יכולים להיות כל כך אדישים? ככה זה מההתחלה. תארו לכם שלא נותנים לבן שקל על החתונה. התקשרתי מראש, אמרתי שהילדים מתחתנים – בואו נדבר. והם ענו לי: – מה יקרה אם הם יתגרשו תוך חודש? 70% מהזוגות מתגרשים בחצי שנה הראשונה – זו הסטטיסטיקה! בסוף, אני ובעלי ערכנו את החתונה, נתנו לילדים דירה, והם באו לחתונה כאורחים זרים, נתנו 500 שקל במעטפה. ובכל זאת – לחתן יש דרישות. רכשנו להם דירה, לפני שמונה שנים – דירת חדר. היה די והותר לשניים. ועכשיו יש שני ילדים, ברור שצפוף. אני חושבת שהוא צריך להיות יותר יוזם. אמרתי לו: “אם אין לך יכולת להרוויח יותר, אולי ההורים שלך יעזרו קצת?” והוא אמר: – אני לא יכול לבקש מהם! אמרתי: – אז אני אעלה את זה איתם? והחתן אפילו אסר עלי להזכיר את זה. הופתעתי מהעמדה שלו. לבקש מההורים שלך זה אסור, אבל לקחת מההורים של אשתך זה מותר? שמונה שנים שהוא רק לוקח ממני. למה הוא לא מרוויח לבד? היום אנשים מצליחים איכשהו לקנות דירה. אמרתי לו – אתה צעיר, תמצא הזדמנות. תחפש עבודה נוספת, תיסע לעבוד בחו”ל. כך הוא מתנהג גם עם בתי. היא כבר מתקשרת ומתלוננת שאני מתערבת. הוא אומר שלא משנים חמים – הם כאלה, הם לא יעזרו. אני מתרגזת: הם חיים טוב, נוסעים לספא, ואתם אפילו לא יכולים להגיד להם כלום. נראה שהחתן גם אוסר עליכם לדבר. איזה בן אוהב! אבל לא אכפת לו מחמות וחם שלו.
026
יום רביעי, 15 בפברואר הילדים והנכדים שלי מתגוררים בדירה קטנה וצפופה בתל אביב, בעוד שההורים של החתן שלי ממשיכים ליהנות מבית רחב ידיים ונעים בהרצליה.
שיעורים לחיים
הגיסה שלי יצאה לנופש באתר יוקרתי בזמן שאני ובעלי שיפצנו את הבית המשותף – עכשיו היא דורשת לגור בנוחות אצלנו כי החלק שלה נשאר מוזנח
019
גיסתי נסעה לחופשה באילת בדיוק כשאנחנו שיפצנו, ועכשיו היא דורשת לגור בתנאים נוחים. הצעתי שאשקיע יחד עם גיסתי כסף בשיפוץ הבית, אך היא סירבה ואמרה שהיא לא צריכה את זה.
שיעורים לחיים
לאהוב ולסבול, לסבול ולאהוב: הנישואים המושבעים של יונתן ודנה, הסערה הבלתי צפויה ברגע החופה, סימני הבשורה מבית הכנסת, שנים של אושר עם הילדים סופיה וארז, פריצתה של מילה – האישה שטוענת שהיא העתיד של יונתן ומבשרת על הריון, כאב הבגידה, פרידה ותקווה מחודשת עם תינוק נוסף, ביקור הישֵן ולבטים בנאמנות, מפגש מחדש בין דנה לבין ולדי מהעבר, שמביא איתו חום ותמיכה, קשיי מילה בניסיונות אמהות, לידתה של בת משותפת חדשה, מחלתה הקשה של מילה בבגרותה, בקשתה לבוא לבית דנה, המחילה, האחדות בבית הרחב, פריחתו של קשר חדש בין מילה לולדי, ההחלמה המפתיעה, המעבר לבית אחר, והשלמה מחודשת של דנה ויונתן – אהבה, סליחה, נשמה רחבה למשפחה אחת מורחבת, וצמיחה מחודשת מתוך סערות ותקוות החיים.
06
לאהוב בסבלנות, לסבול באהבה לנועם ולאילה היה נישואין כדת משה וישראל. ביום החתונה, כאשר השיירה כבר קרבה לבית הכנסת הגדול בירושלים, פרצה לפתע סופת קיץ עזה.
שיעורים לחיים
אושר שנולד מחדש: מאבל כבד לאהבה מפתיעה – סיפורה של מרינה, אלמנה מרמת גן, המחפשת שלווה בצפון ופוגשת את ולנטין הקצרי והמקסים שמנסה בעקשנות לכבוש את ליבה, דרך ירקוני יער, חברות מפתיעה עם ויקה העליזה, לבטים, התלבטויות, בגידות, ילדים מתבגרים מתמרדים – ואיך הכל הופך למשפחה חדשה, על אף הקשיים, כשלבסוף נכד בשם מירוסלב מביא פיוס ושלווה לבית הישראלי
017
גבר, תפסיק לעקוב אחרי בכל מקום! אמרתי לך שאני בשנה על בעלי. אל תרדוף אחרי! כבר מתחילה לפחד ממך! הגבתי בצליל שהלך והפך לצעקה. אני זוכר, אני זוכר…
שיעורים לחיים
לינה הייתה רעה. מאוד רעה, ממש מסכנה, כמה רעה הייתה לינה הזאת. כולם ניסו להסביר לאמא שלה, לחברות בעבודה ולסביבה—לינה ממש רעה, רעה וגם בודדה ואומללה: אין לה בעל, הבן כבר גדול וגר לבד, לינה נשארה לבד, אף אחד לא צריך אותה. כל יום שני בעבודה כולם מפרטות איזה מאמץ השקיעו בסוף השבוע—גינה, ניקיונות, קומפוטים, והלנה? שקטה, אין לה מה לספר, אין לה בעל, הילד יצא לעצמאות, אז היא רק יושבת ומקשיבה. לפעמים יוצאת מוקדם מהעבודה, פעמיים בחודש, כולן יודעות לאן—לפגוש את המאהבים הרבים שלה, הרי לינה רעה, הן כולן נשואות, מסודרות, ורק לינה רעה. “לינה,” אמא נאנחת, “למה את כזאת לא מסודרת? את לא רוצה לפחות איזה גברוש קטן? אולי תעשי עוד ילד, גם בגיל ארבעים כולם יולדות”. “אמא, למה לי בכלל עוד ילד? או גברוש? יש לי את ליאון, זה מספיק לי…” – “אבל זה לא גבר אמיתי”, אמא נאנחת מחדש. ולינה צוחקת: “הוא לא שואל שאלות, לא מכריח לנקות, לא תוקע אותי עם ארוחות, לא משאיר גרביים מלוכלכות, לא מכיל על הספה—חיים טובים”. “כן, טובים לו, אבל אשתו המסכנה, היא מקבלת הכל”. “את היית רוצה את כל זה על הראש, אמא? אני עברתי שני נישואין—לשניהם ברחתי בריצה.” אמא מזכירה לה את החתונה הראשונה, בגיל שמונה עשרה, כפי שלחצה, כי בעל מבוגר וחכם יותר. אפילו ללימודים אי-אפשר לצאת, ללנה אסור כלום, הכל לבית, אין לה שום חיים. וגם השני לא השתפר—אהבה, עבודה, לימודים—קשה, הכל לבד, הבן מנישואים קודמים לא מעניין אף אחד, ואבא של לינה תמיד רק מצקצק: “את עצלנית, אמא שלך רצה בין נכדים, ואת מסתובבת בחוץ כמו גברת, למוזיאונים…”. החיים של אמא סוחטים—שמירה על הנכדים, ניקיונות, מטבח, כביסות בלי הפסקה—ולינה? לינה חיה אחרת: לינה יוצאת לפעמים למסעדה, לטייל, לבלות, לראות סדרות, אפילו מתפנקת על פיצה בלילה, וכל כך לא מתנצלת. כולן רואות בה רעה, אגואיסטית, אבל לינה יודעת—היא בוחרת בעצמה, והיא לא מתביישת בזה. כן, כולם מסביב מזדעזעים, מה פתאום לינה לא כמו כולן, חמושה באחריות, ובכל זאת יושבת בעבודה עם חיוך מרוצה, עצמאית, חופשיה, רעה בעיני כולם—ומרוצה בעיני עצמה.
028
עלמה הייתה רעה. מאוד רעה, אפילו חבל עליה, כמה רעה הייתה עלמה הזאת. כולם ניסו להסביר לאמא שלה כמה עלמה בעייתית. רעה, וגם עצובה כזאת. ברור, אין לה בעל, הבן
שיעורים לחיים
מביטים אל הריק: דימה ואניה התחתנו בגיל 19 מתוך אהבה סוערת, למרות אזהרות ההורים והחתונה המפוארת שאירגנה סאנה סאנובנה. אך כעבור שנים, כאשר אניה נוטשת את ילדיה ובעלה דימה נשאב לכת דתית, מתפורר הבית—שלוש הבנות גדלות אצל הסבתא, כאשר אניה שוקעת באלכוהול ודימה נותר בודד עם זכרונות של אושר שאבד.
015
בוהים ברִיק דניאל ונעמה מתחתנים כשהם בני תשע-עשרה בלבד. הם לא מסוגלים לחיות או לנשום האחד בלי השנייה; זו אהבה משתוללת, שורפת, בלתי מוסברת.
שיעורים לחיים
הבעל שלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית: זה התחיל ברמיזות על איפור, שמלות ועדינות, אבל אני תמיד הייתי פרקטית, ישירה ולא סובלת שטויות. עבדתי, פתרתי בעיות, ועשיתי מה שצריך—בדיוק האישה שהוא בחר. עם הזמן התגברו ההשוואות לנשים ברשתות, נשים של חברים ולקולגות. הוא טען שאני נראית כמו חברה, לא כמו אשתו. ויכוחים פה ושם, אבל המשכתי הלאה, חשבתי שזה חלק מקשר. ביום שבו קברתי את אבא שלי, הפסקתי לחשוב שמדובר בזוטות. הייתי שבורה, בלי כוחות—לבשתי שחור בלי לחשוב, בלי איפור, פשוט לא היה אכפת לי. רגע לפני היציאה מהבית הוא הביט בי ושאל: “ככה את הולכת? לא תתארגני קצת?”. אמרתי שזה לא מעניין אותי, הרי איבדתי את אבא שלי. הוא השיב: “בכל זאת… אנשים יסתכלו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי כאילו מישהו מועך אותי מבפנים. בהלוויה הוא היה נוכח, קיבל תנחומים, נראה רציני—אבל מולי הוא היה קריר ומרוחק, לא תמך, לא חיבק. ליד מראה אמר לי בשקט: “את צריכה להתאפס, אבא שלך לא היה רוצה לראות אותך ככה.” אחרי שזה נגמר שאלתי אותו אם זה באמת מה שהיה חשוב לו ביום הזה ואם הוא לא שם לב שאני על סף שבירה. הוא אמר שאני מגזימה, שהוא פשוט אומר את דעתו, ואישה—גם בזמנים כאלה—חייבת לשמור על עצמה. מאז אני מסתכלת עליו אחרת… אבל לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לי אילו עמדתן מולי?
0272
תקשיבי, בעלי תמיד אמר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה כזה בנונשלנט, הערות בסגנון אם היית שמה קצת יותר איפור, אם היית לובשת שמלות, אם היית קצת יותר עדינה.
שיעורים לחיים
החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע כשהיא אמרה לי שלא רוצה להתחתן – הכל כבר שולם: האולם, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהאירוע המשפחתי. חודשים אירגנתי הכל. כל הקשר שלנו האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון: עבדתי במשרה מלאה, ועדיין הקדשתי כ-20% מהשכר שלי כל חודש למענה – לספר, מניקור, או כל מה שרצתה. לא כי לא עבדה – היה לה כסף משלה, השתמשה בו חופשי. אני לקחתי אחריות על ההוצאות, כי בעיניי כגבר ובן זוג זה תפקידי. אף פעם לא ביקשתי ממנה כסף לחשבונות; שילמתי על יציאות, מסעדות, קולנוע, טיולים קצרים – הכל. שנה לפני החתונה עשיתי משהו גדול: הזמנתי את כל המשפחה שלה לחופשה בים – לא רק ההורים והאחים, גם אחיינים ואפילו שני בני דודים. כדי לאפשר את זה עבדתי שעות נוספות, ויתרתי על קניות לעצמי, חסכתי חודשים. כשזה קרה, שילמתי לכולם על הכל – לינה, נסיעות, אוכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הייתה נרגשת. אף אחד לא חשב שזה לא אומר לה כלום. כשהודיעה שהיא רוצה להיפרד, הסבירה שאני “יותר מדי” – רוצה יותר מדי אהבה, תשומת לב, קירבה. רוצה לחבק, לכתוב לה הודעה, לדעת מה שלומה. היא אמרה שהיא אדם קר יותר ושאני חונק אותה, ושהציפיות שלי ממנה גבוהות מדי. ואז גיליתי משהו שלא סיפרה לפני: שהיא מעולם לא רצתה להתחתן. הסכימה להצעה כי התעקשתי, ערבבתי את המשפחה וגרמתי לה להרגיש לחוצה. הצעתי לה נישואין במסעדה מול כל המשפחה – עבורי זה היה מחווה, עבורה מלכודת. לא הייתה מסוגלת לסרב. חמישה ימים לפני החופה, עם כל ההכנות, היא סיפרה את האמת: שהיא חשה שאני כופה לה חיים שהיא לא רוצה, עושׂה יותר מדי בשבילה – זה גרם לה להרגיש לא נעים, חייבת, קשורה. העדיפה לוותר ולא לעשות משהו שלא מרגישה שהוא שלה. היא הלכה. לא היו צעקות, לא פיוס, לא ניסיון לגשר. נשארו חוזים, חשבונות, תכנונים – וחתונה שבוטלה. היא לא שינתה את דעתה. שם זה נגמר. זו הייתה השבוע שבו הבנתי שלהיות הגבר שמשלם על הכל, מסדר הכל ותמיד כאן – לא מבטיח שמישהו יבחר להישאר איתך.
014
החתונה הייתה אמורה להתקיים בעוד שבוע, כשאסתר פתאום אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן. הכול כבר היה משולם המקום, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהאירוע המשפחתי.