שיעורים לחיים
בערב ראש השנה, אמא ואני נכנסנו ל”עולם הילדים”… ופשוט התאהבתי בשמלה אחת – אדומה, סרוגה, עם פס כחול ובוהק בתחתית ובשרוולים. בכלל באנו בשביל איזה שטות – אולי שרשרת אורות או נצנצים… אבל התעקשתי וביקשתי מאמא למדוד את השמלה. והיא ישבה עליי כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. מיד התחילו לרוץ לי דמיונות בראש – מאוד אהבתי ילד אחד בכיתה, וחלמתי לראות אותו במסיבת הכיתה כשאני לובשת את השמלה הזו. עמדתי שם כמעט בוכה, ולא רציתי להוריד את השמלה. אמא שלי ראתה אותי ואמרה: “עוד מעט תיכנס המשכורת, בואי נקנה אותה.” חזרתי הביתה מאושרת עד השמיים. קישטנו את הדירה, קישטנו את העץ. אבל במקרר נשארו רק קרח וחתיכת חמאה. חיכינו בקוצר רוח לתשלום של אמא. כזכור, בזמנים שלפני כמה עשורים, גם ב־31 בדצמבר עבדו בארץ, רק נתנו לצאת מוקדם יותר. אמא חזרה מהעבודה עצובה: לא קיבלה משכורת, עיכבו לה. דמעות בעיניים, קולה נעלב, ובמיוחד הרגישה אשמה שאין שולחן חג. ולמען האמת, אני ממש זוכרת שלא התאכזבתי – התחושה הייתה עדיין חגיגית. ישבתי מול הטלוויזיה, נהנית מסרטי חג, שפעם היו רק בחג ולא כל השנה. ובכלל, היו אולי שני ערוצים. אמא בישלה תפוחי אדמה עם חמאה, גירדה גזר והמתיקה בסוכר – זהו, זה מה שהיה לנו. התיישבנו יחד, אמא בכתה, ניסיתי לעודד אותה וסיימתי בעצמי דומעת, אבל לא בגלל אוכל – פשוט כאב לי עליה. בסוף שכבנו יחד על הספה, חיבקנו אחת את השנייה וצפינו במופע החגיגי. ואז השעון היכה 12. השכנים יצאו עם כוסות שמפניה לחדר מדרגות, צעקו ושרו. אנחנו לא יצאנו לשום מקום. פתאום נשמעה דפיקה עיקשת בדלת. אמא הלכה לפתוח, ומי עמדה שם? השכנה שמציקה לי תמיד – לפעמים על כך שפסחתי בתור, לפעמים שאני לא שוטפת את הכניסה, או סתם רועשת לה. כולנו בחצר לא אהבנו אותה במיוחד. היא כבר קיבלה את החג, לא שמעתי על מה דיברה עם אמא, אבל ראיתי איך נדחפה פנימה, הציצה לשולחן ויצאה. אחרי כעשרים דקות – לא צלצלו, פשוט בעטו בדלת. נבהלנו. כמובן שאמא לא נתנה לי לצאת, והלכה בעצמה לראות מי זה משתולל לנו בדלת. אחרי רגע נכנסה הביתה בבהלה השכנה ורה, עם שקיות מלאות קופסאות, צלחות, קופסאות שימורים ובקבוק שמפניה תחוב לה מתחת לזרוע. היא צעקה על אמא שתפסיק לעמוד כמו בול עץ ותתחיל לעזור, שלפה סלטים, נקניק, מלפפונים חמוצים, חצי עוף מבושל, ממתקים ואפילו כמה קלמנטינות. אמא שוב בכתה, אבל כבר מדמעות אחרות. ורה כינתה אותה “טיפשה”, ניגבה לה את האף בשרוול הענק שלה, הסתובבה ויצאה. אחרי החג המשיכה ורה להיות “המפקדת” של הבניין ושל החצר, ולעולם לא הזכירה את ערב ראש השנה ההוא… וכששנים אחר כך ליווינו את ורה בדרכה האחרונה כל דיירי הבניין, התברר שכולנו אהבנו את “השכנה המרגיזה” שלנו – כי איש מאיתנו לא יכל לשכוח כמה פעמים עזרה לכל אחד ואחת…
018
В канун ראש השנה, נכנסו אני ואמא לחנות “עולם הילדים” בירושלים… ופתאום, פחד אלוהים, ראיתי שם שמלה אחת שממש כבשה אותי. שמלה אדומה, סרוגה
שיעורים לחיים
אבל את בעלי אף פעם לא באמת אהבתי: סיפורן של שתי נשים על אהבה, אכזבה, חיים משותפים, בחירות והשלמה על ספסל בבית העלמין בישראל
023
יומן אישי, 15 בנובמבר האמת, אף פעם לא אהבתי את אשתי. וכמה שנים חייתם יחד? תספור לבד, התחתנו בשבעים ואחת. מה זה אומר, לא אהבת? איך חיים כל כך הרבה זמן עם
שיעורים לחיים
…צלצל הפעמון… אל הדירה התפרצה חמותי מבלי לברך לשלום, דחפה את בני הצידה ושאגה: “נו, ספרי לי, כלתי היקרה, אילו סודות את מסתירה מבעלי?”… “אמא?… מה קרה, אמא?”… כשפדיה חזר הביתה, הדירה הייתה שקטה. אשתו, סבטלנה, כבר מהבוקר הודיעה שתאחר מהעבודה – ההנהלה החליטה על בדיקה דחופה. הוא נכנס למטבח, הציץ במקרר – לא הייתה ארוחת ערב. פדיה נאנח, הרתיח מים, הכין לעצמו כמה סנדוויצ’ים והתמקם מול הטלוויזיה. כמה דקות עשה זפזופ עד שמצא ערוץ ספורט, אבל את השקט ואת הבוקס לא היה לו זמן ליהנות. הפעמון צלצל, ועל הסף עמדה אמו של פדיה, אנטונינה וסילייבנה. בסערה התפרצה לדירה, בלי שלום, דחפה את בנה. “פדיה, תקשיב מה יש לי לספר! ולנטינה סיפרה לי הכל!” “מה קרה, אמא?” שאל פדיה. “קרה שיש לאשתך, סבטה, עוד דירה! היא משכירה אותה ומבזבזת את הכסף על עצמה!” “נו באמת, אמא, את עוד מקשיבה לולנטינה הזאת? היא אוספת רכילויות ברחוב ואת יושבת מרותקת.” “אני יודעת שהיא מגזימה לפעמים, אבל זה בטוח! כי הדירה שסבטה משכירה – עכשיו הבת-דוד של השכנה של ולנטינה גרה שם!”… האם סודות הנדל”ן של סבטלנה יהרסו את המשפחה? ומה יגיד פדיה כשהכל יתפוצץ סביב השולחן? שמרו נפשכם – כשכסף משפחה, חמות ונכסים נפגשים, ישראל אף פעם לא משעממת!
027
נשמעת דפיקה בדלת. לדירה, בלי לומר שלום ובלי להתחשב בבנה, פורצת חמוטל, אמו של יותם. נו, ספרי לי, כלתי היקרה, אילו סודות יש לך מבעלי? חמוטל?
שיעורים לחיים
לא מתאים לכם שאני רוצה לבנות את המשפחה שלי? ברחתי ממכם כדי להקים חיים משלי, ועכשיו הגעתם שוב – זינה העירונית מוצאת אהבה אצל דימה מהכפר, אבל כשבני המשפחה מחליטים להתערב, היא מגלה שלא תמיד קל לגשר על פערים בין עיר לכפר, במיוחד כשכולם מתערבים – האם זינה תעמוד על שלה ותבחר באהבה שלה או תחזור לעיר?
016
לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה לבנות לעצמי משפחה? ברחתי מכם, ניסיתי להתחיל את החיים מחדש, ועכשיו אתם שוב חוזרים לאותם הרגלים ישנים! נעמה, אל תדאגי כל כך!
שיעורים לחיים
לאן היא כבר תלך? תשמע, ויטלי, אישה זה כמו רכב שכור: כל עוד אתה מתדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. אבל אשתי אולגה? אני “קניתי” אותה עם כל הלב לפני שתים-עשרה שנה. אני משלם – אני בוחר את המוזיקה. נוח, אתה קולט? בלי מחשבות משלה, בלי כאב ראש. היא אצלי משי. סרגיי הכריז בקול גדול, מנופף בשיפוד שממנו נטף שומן על גחלים לוהטים, בטוח בצדקתו כמו ביום שני שמגיע מחר. ויטלי, החבר מהאוניברסיטה, רק מלמל לעצמו. אולגה, ליד החלון עם סכין ביד, חתכה עגבניות לסלט, כשצלילי ה”אני משלם, אני בוחר מוזיקה” הדהדו לה באוזניים. שתים-עשרה שנה. שתים-עשרה שנה היא הייתה יותר מאישה – היא הייתה הצל שלו, הטיוטה שלו, הכרית שלו. סרגיי האמין שהוא עילוי במשפטים, כוכב משרד עורכי הדין. הביא קופסאות מזומן מנצח הביתה. בלילות, כשסרגיי ישן, אולגה שלפה מהתיק שלו מסמכים וניגשה לתקן שגיאות גסות, לחדד ניסוחים, למצוא תיקונים עדכניים שבטח פספס בביטחון העצמי שלו. בבוקר, כבדרך אגב, הייתה מעירה: “סרגיי, הסתכלתי רגע, אולי כדאי להפנות לחוק המקרקעין? שמתי סימניה.” הוא היה נפנף אותה. “כל פעם עם העצות הנשיות שלך. בסדר, אבדוק.” בערב היה חוזר גיבור, מעולם לא אומר: “תודה, אולגה, בלעדייך הייתי נופל.” הוא באמת חשב שזה הברק שלו. ואולגה? הרי היא “יושבת בבית, מבשלת מרק”. באותו ערב בגן לא עשתה סצנה, לא יצאה לטרוק דלת, לא הפכה מנגל. פשוט המשיכה לחתוך סלט, שמה שמנת, הניחה על השולחן. “אתה בוחר מוזיקה, אה?” – חשבה, רואה את בעלה לועס בשר בלי להרגיש טעם. “עכשיו נשמע קצת שקט.” למחרת, כשסרגיי התחיל לחפש בעניינים כמו עניבה וקבע ש”העניבה הכחולה” תחכה בארון, היא ענתה בשלוות נפש מהשירותים. כשנסגרה הדלת, פתחה את פנקס הכתובות הישן. המספר של בוריס פטרוביץ’ – הבוס המיתולוגי – היה שם. “שלום, בוריס פטרוביץ’? זו אולגה – אשת סרגיי. לא, הוא לא יודע. יש לי עניין. צריך מישהי למחלקת הארכיון? או למי שמבין לסדר תיקים אבודים?” השיחה השאירה אותו מהורהר. בוריס זכר את אולגה – את הקורסים המרשימים, היכולת שלה לגלות עיקר בין ים של שטויות. כשעזבה הייתה אמר: “חבל, אולגה, הלכת להיות עקרת בית”. “תגיעי,” מלמל. “יש לי תיק שאף אחד לא נוגע בו. תסתדרי? אתקבל לעבודה.” בערב כשסרגיי נכנס הביתה, ראה את המקרר ריק, על השולחן פתק: “ארוחת ערב במקפיא. אני עייפה.” והוא – “מה זה??”. פתאום נפתחה הדלת. אולגה, עם תיק מסמכים, בחליפה שהוא לא ראה שנים, בעקבים. “איפה היית? מה זה התחפושת?” “הייתי בעבודה. אצלך במשרד, במחלקת הארכיון. בוריס פטרוביץ’ קיבל אותי כעוזרת.” סרגיי צחק – צחוק עצבני. “את – לעבוד? אל תצחיקי. שתיים-עשרה שנה לא החזקת כלום חוץ מכף. איזה ארכיון? תחנקי באבק יומיים.” “נראה.” היא מזגה לעצמה מים. “אז אצטרך לאכול כופתאות קפואות? אני מביא את הכסף, אני מחזיק את הבית.” “גם אני עכשיו מביאה. בינתיים לא הרבה, אבל לפלמני זה מספיק. ותחליף לבד את החולצה – המגהץ בדיוק במקום שהוא עמד עשר שנים.” ככה התחילה ההשתנות. פתאום הוא היה צריך לעשות כביסה בעצמו. לענוב לבד, לגלות שהכביסה – לא בדיחה. הבית נהיה פתאום “של שניים”. אבל הכי קשה? אולגה כבר לא הייתה “הכרית” שלו. כל הערביים של קיטורים, של “כולם מטורפים והלקוח קמצן”? – נגמרו. היא לא הרימה עיניים מהמחשב. “סרגיי, תוריד ווליום, יש לי מחר תיאום בתיק פשיטת רגל.” “למי בכלל אכפת מהפשיטת רגל שלך?” – התפרץ. “יש לי עסקה בוערת!” “לי כן. זה בשביל הערכה עצמית.” הוא נבהל – הקרקע נשמטה. בלי ההכוונה שלה, פתאום החל לטעות. בוס עוקב במבט, בוריס פטרוביץ’ מחייך לעבר אולגה. היא אוספת את הארכיון בשלושה ימים, מוצאת ניירות שנעלמו. בתוך שבוע – כבר לא במרתף, אלא מול המתמחה, בית המשפט. היא הולכת אחרת – בעקבים, בביטחון. ואז, לקוחה הזהב: חנה מרקוביץ’, בעלת רשת מרפאות, אשת ברזל עם אפס סבלנות. היא במאבק עם שותף שמנסה לקחת ממנה חצי עסק עם מסמכים מזויפים, לדעתה. התיק אצל סרגיי – ההזדמנות לאפס את כל הפאשלות. “אני אקרע אותה,” התגאה במטבח. חותך נקניק ישר על השולחן. “הכול ברור, אחשוף אותה, נביא עדים.” אולגה שותקת, קוראת ספר. “שומעת? אקבל בונוס, אקנה לך מעיל. אולי תחזרי לנורמלי?” היא משירה עליו מבט לא מובן. “לא צריכה פרווה. צריכה שתפסיק לעשות פוזות. חנה שונאת לחץ. היא אישה מהדור הישן – לדבר איתה, לא להפעיל כוח.” “די כבר, פסיכולוגית בעשר אגורות.” בפגישה – אווירה נכרת. חנה בראש השולחן, עיניים מפיקות לייזר. סרגיי זורק מונחים, מנופף גרפים. “אנחנו נקפיא להם חשבונות. נכריח אותם לזחול.” “אתה לא שומע. אני לא רוצה מלחמה, זה נער הסנדק שלי. טועה – נכון – אבל אני לא רוצה לו בית סוהר. אני רוצה את העסק חזרה ושיעלם לי מהחיים, בשקט. מה אתה מציע?” הוא מגמגם. “אי אפשר אחרת. זה משפט, אם…” “אתה מסולק מתיק הזה,” היא לוחשת וקמה ללכת. “בוריס פטרוביץ’, אני מאוכזבת.” בוריס מחוויר. סרגיי אדום כלהבה. פתאום נכנסת אולגה עם מגש תה. היא רואה הכול – לא מגיבה ברשעות, אלא כמקצוענית. “חנה מרקוביץ’.” קולה של אולגה שקט ורב עוצמה. חנה נעצרת. “סליחה, הבאתי לך תה עם זעתר, שאת אוהבת,” ממשיכה אולגה. “צודקת לגבי הסנדק שלך – במקרה דומה ב-98′ סגרו בלי משפט, בהסכם סודיות, העברת מניות כמתנה. כולם שמרו על הכבוד.” חנה מפנה מבט חודר. “מאיפה את יודעת? זה היה סודי.” “חקרתי בארכיון.” והוסיפה: “יש פה טריק. אפשר לפסול את השטרות לא בגלל זיוף, אלא בגלל פגם טכני – חסר פרט אחד, לא צריך תיק פלילי. הסנדק טעה בתום לב, את תשמרי על הקליניקה, הוא – על שמו הטוב.” השתררה דממה. סרגיי בהלם – איך היא ידעה? הוא אפילו לא עבר על המסמכים. חנה חוזרת, מתיישבת. “תה עם זעתר? תספרי לי על הפגם. ואתה,” מצביעה על סרגיי, “שב ולמד.” שעתיים – אולגה מדברת, מסבירה, מקשיבה – והיא הרי הביתית, “הנוחה”, עכשיו מובילה תיק של חיים. כשהם חוזרים הביתה, שקט. ברדיו פופ. לרוב סרגיי מחליף לחדשות, הפעם לא נוגע. העולם שלו – הסדר הברור שבו הוא המלך, והיא שירות – קרס. ועל ההריסות עמדה אשה אחרת – חזקה, חכמה, יפה. הכי מפחיד – כך היא הייתה תמיד. רק הוא היה עיוור. הם חזרו. חשוך. הבן לא חזר מבית הספר. סרגיי נכנס למטבח, אולגה הלכה להחליף בגדים. הוא הביט בידיו – הציפו אותו בושה צורבת, לא מהכישלון בטיפול בלקוחה, אלא מהמשפט ההוא בגן, על “אני משלם”. אולגה חזרה, הסירה איפור, עייפה – אבל העיניים שלה חיות, לא כבויות. פתחה מקרר, שברה ביצה למחבת. “אולגה…” קולו נסדק. היא לא הסתובבה. “אני אעשה.” הוא קם, ניסה להוציא לה את המרית. “עזבי, שבו, את עייפה.” אולגה התיישבה, הביט עליה איך הוא נאבק עם הביצה, איך החלמון נשפך, מגיש לה אומלט שרוף, עקום. “תסלחי לי,” אמר בשקט. היא טעמה. “האומלט דווקא אכיל.” “היום הבנתי…” – התקשה להשלים. – “הצלת אותי. שנים. אני זוכר שתיקנת לי מסמכים. פשוט התרגלתי. נהייתי שחצן.” הביט בה בעיניים מפוחדות – עכשיו היא יכולה ללכת. יש לה עבודה, יחס, כסף. לא תלויה בו. “אני לא הולכת סרגיי,” ענתה לשאלה שלא נישאלה. “בינתיים לא. יש לנו יותר מידי לחלוק מאשר רכוש. בכל זאת, עשרים שנה. אבל הכללים משתנים.” “איך?” שאל. “מה לעשות?” “לכבד.” היא נגסה בלחם. “פשוט לכבד. אני לא משי – אני בן אדם. ואני שותפה שלך. בבית ובעבודה. חצי-חצי. לא ‘עוזר לאישה’ – עושה את החלק שלך. הבנת?” “הבנתי,” הנהן. והפעם, זו הייתה אמת. “אז אני אוכל?” – סרגיי חייך ולקח מזלג. הביצה הייתה מלוחה ושרופה, אבל מהטעים שאכל מימיו. כי זו לא הייתה כבר ‘שירות’ – זו הייתה ארוחה של שווים.
026
לאן היא כבר תלך? תבין, איתן, אישה זה כמו רכב שכור. כל עוד אתה שם דלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. ואת נoga שלי? קניתי אותה עם הכל כולל הכל כבר
שיעורים לחיים
המטפלת של האלמן לפני חודש נשכרה לדאוג לרבקה וולמן – אישה שאירוע מוחי השאיר אותה מרותקת למיטה. חודש שלם הפכה אותה כל שעתיים, החליפה סדינים, פיקחה על האינפוזיות. אבל לפני שלושה ימים רבקה הלכה לעולמה. בשקט, בשנתה. הרופאים קבעו: שבץ חוזר. אין אשמים. אף אחד – חוץ מהמטפלת. לפחות כך חשבה בתה של המנוחה. זינה העבירה יד על הצלקת שעל פרק כף ידה – פס לבן דק, זכר לכוויה מהעבודה הראשונה שלה במרפאה. חמש עשרה שנים אחורה – צעירה, פזיזה. עכשיו – קרובה לארבעים, גרושה, עם בן אצל הגרוש. ועם שם טוב שמאיימים להרוס לה. – את עוד מעזה לבוא לפה? כריסטינה הופיעה פתאום, שערה אסוף לקוקו מתוח כל כך שהרקות הלבינו. עיניה אדומות מחוסר שינה. לראשונה נראתה מבוגרת מגילה – עשרים וחמש. – באתי להיפרד, – זינה ענתה בשקט. – להיפרד? – כריסטינה לחשה. – אני יודעת מה עשית. כולם עוד ישמעו. והלכה – אל הארון, אל אביה, שעמד עם פנים של אבן ויד ימין בכיס הז’קט. זינה לא רדפה אחריה, לא ניסתה להסביר. כבר הבינה: מה שלא יקרה – היא תצא אשמה. …פוסט של כריסטינה עלה אחרי יומיים. – אמא שלי נפטרה בנסיבות מסתוריות. המטפלת שנשכרה לטפל בה אולי האיצה את מותה. המשטרה מסרבת לפתוח חקירה. אבל אני לא אוותר על האמת. שלושת אלפים שיתופים. רוב התגובות מלאות חמלה. ויש גם כמה – שקוראות “למצוא את המפלצת הזו”. זינה קראה את הפוסט באוטובוס, בדרך הביתה מהמרפאה – ליתר דיוק, מהמקום בו עבדה עד לאחרונה. – זינאידה פבלובנה, את בוודאי מבינה, – אמרה לה המנהלת, בלי להביט בעיניה. – כל ההד הציבורי… המטופלים מודאגים. הצוות לחוץ. זה זמני. עד שהרוחות ירגעו. זמני. זינה ידעה שזה אומר: לנצח. הדירה עם המטבח והשירותים המשולבים קיבלה אותה בדממה. כל ממלכתה אחרי הגירושים – עשרים ושמונה מטרים רבועים בקומה שלישית בלי מעלית. מספיק כדי לשרוד. לא מספיק כדי לחיות. הטלפון צלצל כששמה מים בקומקום. – זינאידה פבלובנה? זה אליה וולמן. כמעט הפילה את הקומקום. קול נמוך, מחוספס – היא זכרה אותו. כמעט לא דיבר איתה כל החודש שטיפלה באשתו. אבל מתי שדיבר – הכול נחרט. – אני שומעת. – אני צריך את עזרתך. הדברים של רבקה… אני לא יכול. בטח לא כריסטינה. את היחידה שיודעת איפה הכול נמצא. זינה היססה. אחר כך אמרה: – הבת שלך מאשימה אותי ברצח. אתה יודע? שתיקה. ארוכה, כבדה. – יודע. – ובכל זאת אתה מתקשר? – ובכל זאת. הייתה צריכה לסרב. כל אדם שפוי היה מסרב. אבל משהו בקולו – לא בקשה, כמעט תחינה – גרם לה להסכים: – מחר בשתיים. בית וולמן עמד מחוץ לעיר – דו־קומתי, מרווח וריק. זינה זכרה אותו שונה: מלא תנועה של אחיות, צפצופים של מכשירים, טלוויזיה דלוקה בחדר של רבקה. עכשיו הדממה כמו אבק על הכל. אליה פתח בעצמו. כמעט בן חמישים, שיבה רק בצדדים, כתפיים רחבות – ועכשיו כפוף, כמו לא היה קודם. יד ימין בכיס. שם הרגישה משהו מתכתי. מפתח? – תודה שבאת. – אין על מה להודות. אני לא עושה את זה בשבילך. הרים גבה. – אז בשביל מי? “בשביל עצמי, – חשבה. – כדי להבין מה קורה פה. למה אתה שותק? למה אתה לא מגן עלי, כשאתה יודע שאני חפה מפשע?” בציבור אמרה: – בשביל הסדר. איפה המפתחות לחדר? חדר רבקה הדיף ריח שושנים – מתוק, מחניק. בושם. הריח נשאר, נספג בקירות. זינה עבדה שיטתית: רוקנה ארונות, קיפלה בגדים, מיינה מסמכים. אליה נשאר למטה. שמעה את צעדיו: הלוך וחזור, הלוך וחזור. על שולחן הלילה עמדה תמונה. זינה לקחה כדי לארוז – ונעצרה. בתמונה: אליה צעיר, עשרים וחמש אולי. לצידו אישה בהירה, מחייכת – לא רבקה. הפכה את התמונה. מאחור כתב דהוי: “אליה ולארה, 1998.” מוזר. למה רבקה שמרה ליד מיטתה תמונה של בעלה עם אישה אחרת? הכניסה את התמונה לתיק. המשיכה לעבוד. התכופפה להביא קופסה – ונגעה במשהו עץ. תיבה. עץ, בלי מנעול. משכה, המכסה נפתח. בפנים – מעטפות. עשרות, מסודרות בערמות. כולן באותן אותיות – עגולות, נשיות. כולן – פתוחות ונסגרות מחדש בקפידה. זינה לקחה את העליונה. אל: אליה יעקב וולמן. מאת: מלניקוב ל.ב., חיפה. תאריך – נובמבר 2024. לפני חודש. עברה בין המעטפות. הכי ישנה – 2004. עשרים שנה. עשרים שנה שמישהי כותבת לאליה – ורבקה גונבת את המכתבים. ושומרת. לא זורקת – שומרת. בשביל מה? הרימה את המעטפה לאף. אותו ריח – שושנים. רבקה החזיקה אותן בידיים. קראה. ושוב קראה – לפי הקיפולים השחוקים. הניחה את הקופסה על המיטה וישבה לידה. הידיים רעדו. זה משנה הכול. – אליה יעקב. הרים ראשו. ישב ליד שולחן המטבח, מול ספל תה שלא נשתה. טרסות, מדשאות וגנים – סיימת? – עוד לא. – הניחה מולו מעטפה. – מי זו לאה מלניקוב? פניו השתנו. לא החווירו – הפכו לאבן. היד בכיס התהדקה. – מאיפה זה? – מהקופסה מתחת למיטה. יש שם מאות. עשרים שנה. כולן פתוחות ונסגרות חזרה. כולן – הוסתרו על ידי אשתך. שתק. הרבה, לא נסבל. ואז קם, ניגש לחלון, הפנה גב. – ידעת? – שאלה. – גיליתי. שלושה ימים, מההלוויה. מיינתי את החפצים לבד. חשבתי שאצליח לבד. מצאתי את הקופסה. – ואתה לא אומר כלום? – מה אני אמור לומר? – הסתובב. – אשתי גנבה לי את הדואר עשרים שנה. גנבה מכתבים מאישה שאהבתי לפני. – היא שמרה אותם – כשלל, או עונש לעצמה, לא יודע. ועכשיו מה – אספר לבת שלי? שהיא העריצה את אמא? זינה קמה. – הבת שלך מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלה. פיטרו אותי. מכפישים לי את השם באינטרנט. ואתה שותק – מפחד מהאמת? התקדם אליה. עיניו – כהות, עייפות. – אני שותק כי אני לא יודע איך לחיות עם זה. עשרים שנה, זינאידה. עשרים שנה לאה כתבה לי – ואני חשבתי ששכחה. עזבה אותי. יצאה עם ילדים. והיא… לא השלים. זינה הרימה מעטפה. – כתובת החזרה – חיפה. אני אסע. – למה? – כי מישהו צריך לדעת את האמת. אם לא אתה – אז אני. …לאה מלניקוב גרה בדירת שיכון בקצה חיפה. קומה ראשונה, חלון עם גרניום, חתול על אדן. זינה צלצלה, לא ידעה מה תגיד. פתחה אישה – בגילו של אליה. שיער בלונדי בקוקו מרושל. קמטים מסביב לעיניים. מבט זהיר, לא עוין. – את לאה מלניקוב? – כן. ומי את? זינה הושיטה מעטפה. – מצאתי את כל מכתבייך. כל אחד ואחד. פתוחים, נקראו – והוסתרו. לאה הביט במעטפה כאילו תנשך אותה. הרימה מבטה לזינה. – תיכנסי. ישבו במטבח – גם הוא דחוס כמו של זינה. התה התקרר. – עשרים שנה כתבתי לו, – לאה עצרה. – כל חודש. לפעמים יותר. אף תשובה. חשבתי – שונא אותי. כי אז… שחררתי אותו. – שחררת? לאה החזיקה את הכוס בשתי ידיים. – היינו יחד שלוש שנים. מהאוניברסיטה. הוא רצה שנתחתן. ואני… פחדתי. הייתי בת עשרים ושתיים. חשבתי – כל החיים לפני, למה למהר? – אמרתי: נחכה. הוא חיכה. חצי שנה. ואז הופיעה היא – רבקה. יפה, בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה. ואני… הפסדתי. זינה שתקה. – כשהתחתן איתה, ברחתי לדודה בחיפה. חשבתי – אשכח. לא שכחתי. אחרי חמש שנים התחלתי לכתוב. לא כדי שיחזור – רק… שידע. שאני עדיין כאן. שחושבת עליו. – והוא אף פעם לא ענה. – אף פעם, – לאה חייכה בעצב. – עכשיו אני מבינה למה. זינה הוציאה את התמונה מהתיק. – זה היה אצלה ליד המיטה. “אליה ולאה, 1998”. לאה לקחה. אצבעותיה רעדו. – היא שמרה את זה… אצלה? – כן. שתיקה. – את יודעת, – אמרה לבסוף, – כל חיי שנאתי אותה. את האישה שלקחה לי את האהבה. עכשיו… עכשיו אני מרחמת עליה. – עשרים וחמש שנה לחיות עם גבר ולפחד כל יום שיזכור אחרת. כל יום לקרוא את המכתבים שלי – ולהחביא אותם. זה גיהנום. הגיהנום הפרטי שבנתה לעצמה. זינה קמה. – תודה שסיפרת. – רגע, – לאה קמה גם. – למה את עושה את כל זה? הרי לא משפחה, לא חברה. זינה היססה. – מאשימים אותי במותה. הבת של אליה. החליטה שהרגתי אותה כדי לקחת את מקומה. – ואת רוצה להוכיח שאת חפה מפשע? זינה הניעה בראשה לשלילה. – אני רוצה להבין את האמת. השאר… יבוא. התקשרה לאליה בדרך – אמרה שחוזרת. הוא המתין במרפסת. ערב, צללים ארוכים מדשא. – צדקת, – אמרה, מתקרבת. – היא כתבה לך עשרים שנה. אף פעם לא נישאה. חיכתה. לא ענה. רק היד בכיס – התהדקה והתרופפה. – יש לך כספת, – אמרה. – אתה כל הזמן נוגע במפתח. כאילו מפחד שייעלם. שתיקה. – בואי. הכספת עמדה במשרד – ישנה, כבדה, מתקופת הסובייטים. אליה פתח, שלף מעטפה. כתב ידה של רבקה – חד, נוקשה. – היא כתבה את זה יומיים לפני שמתה. מצאתי כשחיפשתי מסמכים להלוויה. זינה לקחה. בפנים – דף מלא כתיבה. “אליה. אם אתה קורא את זה, כנראה כבר אין אותי, ומצאת את התיבה. ידעתי שזה יקרה. ועדיין לא הצלחתי לעצור. – התחלתי לגנוב את המכתבים מ־2004. חמש שנים אחרי החתונה. נהיית שונה – מרוחק, שותק. חשבתי – אתה כבר לא אוהב. ואז מצאתי מכתב ראשון בתיבה. והבנתי. – היא לא שחררה אותך. אף פעם. – הייתי צריכה להראות לך את המכתב ההוא. לשאול. אבל פחדתי. פחדתי שתלך. שתבחר בה. והסתרתי. ואז הבאים. והבאים. – עשרים שנה גנבתי לך את הדואר. עשרים שנה קראתי אהבה שאינה שלי. ושנאתי את עצמי – כל יום. אבל לא יכולתי לעצור. – אהבתי אותך כל כך, שהרסתי את הכול סביבי. את זכותך לבחור. את תקוותה. את מצפוני. – תסלח לי, אם תוכל. אני יודעת שלא מגיע לי. ובכל זאת מבקשת. רבקה.” זינה הניחה את הדף. – כריסטינה יודעת? – לא. – היא צריכה לדעת. אתה מבין. אליה הסיט מבט. – היא העריצה את אמא. זה… ישבור אותה. – היא כבר שבורה, – אמרה זינה ברוך. – איבדה אמא, מפחדת לאבד אבא. אז מחפשת אשמים. – לכן תוקפת אותי. היא צריכה אויב – אחרת תצטרך להבין שהצרה היא האבל. ועם אבל אי אפשר להילחם. אליה שתק. – אם תספר לה את האמת – אולי תשנא אותך. זמן מה. אבל אחר כך תבין. אם תסתיר – לא תסלח אף פעם. לא לך. לא לעצמה. הסתובב. עיניו – דומעות. – אני לא יודע לדבר איתה. מאז שרבקה חלתה… הפסקנו לדבר. – אז תתחיל. היום. כריסטינה הגיעה אחרי שעה. זינה ראתה אותה מהחלון – יוצאת מהרכב, מהדקת גומייה בשיער, נעצרת כשרואה את אביה במרפסת. דיברו הרבה זמן. זינה לא שמעה מילים – רק קולות. בהתחלה כריסטינה צרחה. אחר כך בכתה. אחר כך שתקה. כשהדלת נפתחה, כריסטינה יצאה עם מכתב של רבקה בידה. הפנים – נפוחות מדמעות. אבל העיניים – אחרות, לא כועסות. אבודות. ניגשה לזינה. זו ציפתה – לטענות, להאשמות, למה שלא יהיה. – מחקתי את הפוסט, – אמרה. – כתבתי התנצלות. ו… סליחה. טעיתי. זינה הנהנה. – אני מבינה. צער עושה אנשים אכזריים. כריסטינה נענעה בשלילה. – לא צער. פחד. פחדתי להישאר לבד. אמא הלכה, אבא נהיה… זר. ואת היית פה. ראית את ימיה האחרונים. הכרת אותה… אחרת. והחלטתי – את רוצה לתפוס את מקומה. לגנוב לי את אבא. – לא באתי לקחת כלום. – אני יודעת. עכשיו אני יודעת. הושיטה ידה – בהיסוס, כאילו שכחה איך. זינה לחצה. – אמא… היא הייתה אומללה, נכון? כל החיים? זינה חשבה על המכתב. על עשרים שנה של פחד וקנאה. על אהבה שנהפכה לכלוב. – היא אהבה את אבא שלך. בדרך שלה. לא נכונה. אבל אהבה. כריסטינה הנהנה. אחר כך ישבה על המדרגות אל המרפסת ובכתה בשקט. זינה הצטרפה. לא חיבקה – רק ישבה איתה. עברו שבועיים. החזירו את זינה לעבודה – אחרי שכריסטינה התקשרה אישית למנהלת. שם טוב – דבר שביר, לפעמים אפשר לתקן. אליה התקשר בערב – כמו אז, לראשונה. – זינאידה פבלובנה. תודה. – על מה? – על האמת. על כך שלא נתת לי להסתתר. שקט. – אני נוסע לחיפה, – אמר. – מחר. אל לאה. לא יודע מה אגיד. לא יודע אם תקבל. אבל… צריך לנסות. עשרים שנה – שתיקה ארוכה מדי. זינה חייכה – הוא לא ראה, אבל בטח שמע. – בהצלחה, אליה יעקב. – אליה. רק אליה. אחרי חודש חזר – לא לבד. זינה גילתה במקרה: ראתה אותם בשוק. אליה סוחב שקיות, לאה בוחרת עגבניות. סצנה רגילה – שניים קונים ירקות. אבל משהו בתנועות – סנכרון, קלות – הסגיר הרבה. אליה זיהה אותה. הרים יד לשלום. ימין. לא בכיס. זינה הרימה גם – והמשיכה. בערב פתחה חלון בדירתה. מאי הריח סירפדים ודלק מהכביש. ריח רגיל. חי. חשבה על רבקה – על השושנים, התיבה עם המכתבים, על אהבה שנהפכה לכלוב. חשבה על לאה – על עשרים שנות ציפייה, על מכתבים ללא מענה, על תקווה שגרה. חשבה על אליה – על השתיקה, המפתח בכיס, על אדם שבסוף בחר. ואז הפסיקה לחשוב. רק ישבה מול החלון, הקשיבה לעיר וחיכתה – אפילו לא יודעת למה. הטלפון צלצל. – זינאידה פבלובנה? זה אליה. רק אליה. אצלנו ארוחת ערב. לאה מכינה עוגה. רוצה להצטרף? הביטה בדירה – עשרים ושמונה מטר של שקט. ואז על החלון הפתוח. – בעוד שעה אהיה שם. סגרה את הטלפון, לקחה מפתחות ויצאה. הדלת ננעלה בשקט. שמש אחרונה בערה מעל העיר – חמה, כתומה. מבטיחה לכולם מחר שקט…
029
המטפלת של האלמן לפני חודש שכרו את נטע שטיינברג לטפל ביפה הרשקוביץ אישה ששבץ הפך אותה לסיעודית גמורה. חודש שלם הפכה אותה מצד לצד כל שעתיים, החליפה מצעים
שיעורים לחיים
“אישה טובה, מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים ש”ח בחודש – אלונה, הרי רשמנו את הדירה על שמה מיקי קם מהמיטה והלך לאט לחדר הסמוך. לאור מנורת לילה, בעיניים עייפות, הביט על אשתו. התיישב לידה, הקשיב. – נראה שהכול בסדר. קם והלך לאט למטבח, פתח קרטון אשל, נכנס לאמבטיה, ואז פנה לחדר שלו. השכב על המיטה. לא מצליח להירדם: — לנו ולאלונה יש כבר תשעים שנה. כמה עברנו? עוד מעט נפגוש את אלוהים, וכבר אין כאן אף אחד. הבנות, נועה הלכה לעולמה, אפילו לשישים לא הגיעה. גם מקסים איננו. הוא היה מסתובב… יש נכדה – אוקסנה – היא כבר עשרים שנה בפולין. על סבא וסבתא בכלל לא זוכרת. בטח גם הילדים שלה כבר גדולים… לא שם לב איך נרדם. התעורר ממגע של יד: — מיקי, הכל בסדר? – נשמע קול חלש. פקח עיינים. אשתו התכופפה מעליו. — מה קרה, אלונה? — הסתכלתי – שוכב ולא זז. — חי עדיין! לכי לישון! נשמעו צעדים גוררים. קליק של מתג במטבח. אלונה שתתה מים, נכנסה לאמבטיה וחזרה לחדר שלה. שמה ראשה על הכרית: — ככה זה, פעם אתעורר והוא כבר לא יהיה. מה אעשה? ואולי ההפך. מיקי כבר הזמין לנו ‘אזכרה’. בחיים לא חשבתי שאפשר לארגן דבר כזה מראש. מצד שני, טוב שכך. מי יעשה זאת אם לא אנחנו? הנכדה לגמרי שכחה מאיתנו. השכנה יפית היחידה שנכנסת. לה יש מפתח לדירה שלנו. מיקי נותן לה אלף כל חודש מהפנסיה. היא קונה אוכל, צרכים. מה יש לנו לעשות עם הכסף? בקושי יורדים כבר מהקומה הרביעית. מיקי פתח עיניים. השמש הסתכלה מהחלון. יצא למרפסת וראה את ראשו הירוק של עץ הסיגלון. חיוך נפרש על פניו: — הנה, חיינו עד הקיץ! הלך לבקר את אשתו. חשבה בעצב על המיטה. — אלונה, די להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. — אוי, אין לי כוח – בקושי קמה מהמיטה. – מה חשבת לעצמך? — בואי, בואי! הוא תמך בה עד למרפסת. — תראי, הסיגלון ירוק! ואמרת שלא נחיה עד הקיץ. חיינו! — באמת! והשמש זורחת. התיישבו על ספסל במרפסת. — זוכרת איך הזמנתי אותך לסרט? עוד מבית הספר. באותו יום גם הסיגלון היה ירוק. — אפשר לשכוח דבר כזה? כמה שנים עברו? — שבעים… שבעים וחמש. ישבו שעות, נזכרו בנעורים. כל מיני דברים שוכחים בזקנה – אפילו מה היה אתמול, אבל את הנעורים לעולם לא שוכחים. — התבלבלנו! – קמה אשתו. – ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר. — אלונה, תעשי תה טוב! נמאס לי מהחליטות האלה. — אסור לנו. — לפחות תה חלש, קמצוץ סוכר. מיקי שתה את התה הדל הזה, אכל כריך קטן עם גבינה, ונזכר בזמנים ההם – כשהתה היה חזק ומתוק, עם עוגות שמרים או לביבות. נכנסה השכנה. חייכה בשביעות רצון: — מה נשמע? — מה כבר יכול להיות בגיל תשעים? – צחק מיקי. — אם אתה עוד צוחק, הכל בסדר. לקנות לכם משהו? — יפית, תקני בשר! – ביקש מיקי. — אסור לכם. — עוף מותר. — טוב, אקנה, אכין לכם מרק עם אטריות! יפית ניקתה, שטפה כלים, ויצאה. — אלונה, בואי למרפסת – הציע. – נתחמם בשמש. — בוא. השכנה נכנסה. יצאה למרפסת: — התגעגעתם לשמש? — טוב כאן, יפית! – חייכה אלונה. — אכין לכם דייסה. ואחר כך מרק לארוחת צהריים. — אישה טובה – לחש מיקי אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? — ואתה משלם לה רק אלפיים בחודש. — אלונה, הרי רשמנו לה את הדירה. — היא לא יודעת מזה. ישבו במרפסת עד הצהריים. ואכלו מרק עוף עם חתיכות בשר ותפוחי אדמה מרוסקים: — תמיד הכנתי כזה לנועה ומקסים כשהיו קטנים – נזכרה אלונה. — ועכשיו מאכילים אותנו אנשים זרים – גנח מיקי. — כנראה, מיקי־ק’ה, זה הגורל שלנו. לא ישאר אף אחד שיבכה עלינו. — מספיק, אלונה. לא נהיה עצובים. בואי נלך לנוח. — מיקי, לא סתם אומרים: ‘מה זקן, מה ילד’ הכל אצלנו כמו אצל ילדים: מרק טחון, שנת צהריים, אוכל קטן. מיקי נם ושוב קם – לא מצליח להירדם. אולי מזג האוויר משתנה? נכנס למטבח – שתי כוסות מיץ, יפית הכינה. לקח בזהירות והלך לחדר של אלונה. ישבה במיטה, הביטה החוצה. — מה איתך, אלונה? – חייך. – מיץ! היא לקחה לגימה: — גם אתה לא מצליח להירדם? — מזג האוויר… — גם אני מהבוקר לא משהו – הנידה ראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט. תקבור אותי יפה. — אלונה, מה את אומרת. איך אחייה בלעדייך? — אחד מאיתנו ילך ראשון. — די! בואי למרפסת! ישבו שם עד הערב. יפית הכינה לביבות גבינה. אכלו, צפו בטלוויזיה. סרטים חדשים כבר לא מבינים. אז רואים קומדיות ישנות וסרטי אנימציה. הערב ראו רק אנימציה אחת. אלונה קמה מהספה: — אלך לישון. עייפתי. — אז גם אני. — תן לי להביט עליך! – אמרה פתאום. — למה? — סתם, להביט. נשארו להביט זה בזו – אולי נזכרו בנעוריהם. — בוא, אלווה אותך למיטה. אלונה אחזה את בעלה בזרוע, והם הלכו לאט. הוא דאג לה, כיסה אותה היטב, ושב לחדרו. משהו העיק על לבו. התקשה להירדם. הרגיש כאילו לא נרדם בכלל, אבל השעון הורה שתיים בלילה. קם, הלך לחדר של אלונה. היא שכבה עם עיניים פקוחות: — אלונה! החזיק בידה. — אלונה, מה קורה! אלו-נה! ופתאום, הרגיש גם הוא מחנק. חזר לחדר, הוציא מסמכים מוכנים, הניח על שולחן. חזר אליה, הביט בפניה. ואז שכב לצידה, עיניים עצומות. ראה את אלונה, צעירה ויפה, כמו לפני שבעים וחמש שנה: הולכת אל האור. רץ אליה, תפס בידה. בבוקר יפית נכנסה לחדר. שניהם שכבו שם, חיוך מאושר קפוא על פניהם. לבסוף התקשרה למד”א. הרופא הביט בהם, הניד בראשו: — הלכו יחד. כנראה, אהבו מאוד… לקחו אותם. ויפית נפלה על הכיסא, הבחינה במסמכים ובצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי… עשו לייק והשאירו תגובות!
017
אֵיזוֹ אִשָּׁה טוֹבָה. מַה הָיִינוּ עוֹשִׂים בְּלָעֲדֶיהָ? וְאַתָּה מְשַׁלֵּם לָהּ רַק אַלְפַּיִם שֶׁקֶל בַּחוֹדֶשׁ. דְּבוֹרָה, הֲרֵי רָשַׁמְנוּ עָלֶיהָ אֶת הַדִּירָה.
שיעורים לחיים
על הסף עמד זר: מהפגישה הראשונה בבית הספר עד להצעת נישואין שנייה בליל הסילבסטר – סיפור אהבתה של יעל, שללבה תמיד נכסף איתי מהשכבה, על חלומות שהתנפצו, לב שבור במשרד, ותיקון מפתיע בפינה הכי קרה בעיר
022
ביומן האישי שלי, הדבר ההוא שקרה כל כך לא צפוי, עדיין מהדהד. הכול התחיל כשחזרתי בערב הביתה לרמת גן ונכנסתי לדירה שהייתה קפואה מקור. החימום לא עבד.
שיעורים לחיים
אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נדיה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. 12 שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו הוא מתבייש. – אני אלבש את השמלה השחורה – את זו שקנית לי בעצמך. – זה לא קשור לשמלה – הוא סוף סוף הרים מבט – זה קשור אלייך. הזנחת את עצמך. שיער, פנים… את פשוט לא נראית טוב. שם תהיה גם ואדים עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את הרי מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – חכמה. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה. הוא נכנס למקלחת, ונדיה נשארה לעמוד במטבח. בחדר ליד הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סבטה בת שמונה. משכנתא, חשבונות, אספות הורים. היא התמסרה לבית הזה – והוא התחיל להתבייש ממנה. – מה, הוא השתגע?! – אלונה, חברה והספרית, הסתכלה על נדיה כאילו סיפרה שנגמר העולם. – מתבייש לקחת את אשתו לארוחה חגיגית? מי הוא בכלל? – אחראי מחסן. קיבל קידום. – אז אשתו כבר לא מתאימה? – אלונה מילאה מים בקומקום בעצבים. – תקשיבי לי טוב, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – לא על העבודה. עשית תכשיטים מחרוזים. יש לי עד היום את השרשרת עם האבן הכחולה. כולם שואלים מאיפה. נדיה נזכרה. היא הייתה מרכיבה תכשיטים בערבים, כשדניס עוד הביט בה בסקרנות. – זה היה מזמן. – אם היה – תעשי את זה שוב – אלונה התקרבה אליה. – מתי הארוחה? – בשבת. – מעולה. מחר את אצלי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לאולגה – יש לה שמלות. ואת התכשיטים תביאי לבד. – אלונה, אבל הוא אמר… – מצידי ש”יאמר”. את באה איתי לאירוע – והוא יתחרט על כל מילה. אולגה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה עם כתפיים חשופות. מדדו, תפרו, הצמידו בסיכות. – לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים – אולגה הסתובבה סביבה. – כסף לא מתאים, גם זהב לא. נדיה פתחה קופסה ישנה. בתוכה, עטופים בבד רך, שכבו סט תכשיטים – שרשרת ועגילים. אבן אבנטורין כחולה, בעבודת יד. עשו לה את זה לפני שמונה שנים, לרגע מיוחד שלא הגיע. – וואו, זה יצירת מופת – אולגה נדהמה. – עשית את זה בעצמך? – לבד. אלונה עשתה תסרוקת גלים רכה, איפור עדין אך בולט. נדיה לבשה את השמלה, סגרה את התכשיטים. התחושה הייתה כבדה, חגיגית, קרה. – לכי תסתכלי – אולגה סובבה אותה למראה. נדיה נעמדה מול ההשתקפות. היא לא ראתה עוד את האישה שתים-עשרה שנה קרצפה רצפות ובישלה מרק. היא ראתה את עצמה. את מי שהייתה פעם. המסעדה בנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נדיה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. הדיבורים השתתקו לרגע. דניס עמד בבר, צחק עם מישהו. כשראה אותה – פניו קפאו. היא עברה לידו בלי להסתכל, התיישבה בשולחן הרחוק ביותר. גב זקוף, ידיים שלוות על הברכיים. – סליחה, המקום הזה פנוי? גבר בן 45, חליפה אפורה, עיניים חושבות. – כן, בטח. – אני אורן, שותף של ואדים מהעסק השני – מאפיות. ואת, אם אפשר לדעת? – נדיה. אשתו של אחראי המחסן. הוא הסתכל עליה, ואז על התכשיטים. – זה אבנטורין? עבודת יד, אני רואה. אמא שלי אספה אבנים. נדיר לראות כאלה. – אני הכנתי את זה. – באמת? – אורן התקרב לראות. – זו רמה. את מוכרת? – לא. אני… עקרת בית. – חבל. עם כאלה ידיים לא צריכה לשבת בבית. כל הערב הוא לא עזב אותה. דיברו על אבנים, יצירה, ואיך אנשים שוכחים את עצמם בין הסידורים. אורן הזמין אותה לרקוד, הביא שמפניה, צחקו יחד. נדיה הבחינה בדניס שמביט מהצד – פניו הלכו והתקדרו. כשיצאה, אורן ליווה אותה לרכב. – נדיה, תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – הוא הגיש לה כרטיס ביקור – אני מכיר אנשים שיעריכו את זה באמת. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא התאפק חמש דקות. – מה עשית שם?! כל הערב עם אורן הזה! כולם הסתכלו, תביני! כולם ראו את אשתו של אחראי מחסן מתחילה עם גבר זר! – לא התחלתי, דיברתי. – דיברת? רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! ואדים שאל מה קורה. התביישתי! – תמיד אתה מתבייש – נדיה הורידה נעליים בכניסה. – מתבייש לבוא איתי, מתבייש שמביטים בי. יש בכלל משהו שלא מתבייש לך? – תשתקי. את חושבת ששמת איזה סמרטוט והפכת למשהו? את כלום. עקרת בית. חיה על חשבוני, מבזבזת לי את הכסף, עכשיו גם עושה כאילו את נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת לחדר, נצמדת לקיר. אבל משהו בפנים התקלקל. או דווקא הסתדר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות, – אמרה בשקט. – יש לך רגשי נחיתות, דניס. אתה רק מפחד שאגלה כמה קטן אתה באמת. – עופי מפה. – אני מגישה גט. הוא שתק. הביט בה, ובעיניים שלו לראשונה לא כעס אלא בלבול. – ולאן תלכי עם שני ילדים? לא תחיי מיצירות התכשיטים שלך. – אחיה. בבוקר הוציאה את הכרטיס וחייגה. אורן לא לחץ. נפגשו בבתי קפה, דיברו עסקים. סיפר לה על מכרה שמנהלת גלריה לפריטי אומנות. עבודת יד נהיית מבוקשת, אנשים נמאסו מהמוכן. – יש לך כישרון, נדיה. נדיר למצוא גם טעם וגם ייחוד. היא עבדה בלילות. אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. אורן היה אוסף, מוביל לגלריה. כעבור שבוע, כבר מכרו הכול. ההזמנות עלו. – דניס יודע? – לא מדבר איתי בכלל. – וגירושין? – מצאתי עורכת דין. מתחילים תהליך. אורן עזר לה. בלי רעש, בלי פוזות. פשוט מצא לה דירה שכורה, נתן קשרים. כשארזה מזוודה, דניס עמד בדלת וצחק. – תחזרי תוך שבוע. על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה, בלי להסתכל אחורה. חצי שנה. דירה שני חדרים בשכונה, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו. הגלריה הציעה תערוכה. נדיה פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים התרבו. אורן בא, הביא ספרים לילדים, התקשר לשאול לשלומה. לא לחץ, לא הציק. רק היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סבטה. – כן. – וגם אנחנו. הוא לא צועק. כעבור שנה, אורן הציע לה נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחת ערב אמר: – אני רוצה שתחיו איתי. כולכם. נדיה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הסתובב בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל – ואדים שמע ממשהו על איך התנהג לאשתו והעיף אותו. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם ליד חנות תכשיטים. נדיה במעיל בהיר, שיער מסודר, השרשרת ההיא על צווארה. אורן מחזיק לה את היד. קיריל וסבטה צוחקים ומספרים סיפורים. דניס עמד מול הראי בחלון. ז’קט דהוי, פנים עייפות, עיניים ריקות. הוא הפסיד מלכה. היא למדה לחיות בלעדיו. וזה היה העונש הכי נורא – להבין מאוחר מדי מה היה לו… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות והלייקים!
028
אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית הזאת, דניאל אפילו לא הרים את עיניו מהטלפון. יהיו שם אנשים. נורמליים. נועה עמדה ליד המקרר, אוחזת שקית חלב.
שיעורים לחיים
הכי קשה בלחיות עם גור זה לא מה שרוב האנשים חושבים זה לא להוציא אותו לטיול בגשם, בקור מקפיא, כשאתה עייף או כשהלב שלך לא שקט זה לא לוותר על טיולים או חגיגות כי ענו לך – “תבוא, אבל בלעדיו” זה לא השערות על הסדינים, על הבגדים, אפילו באוכל זה לא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, ולדעת שעוד חצי שעה זה יחזור זה לא החשש מהווטרינר או הפחד שלא תשים לב למשהו חשוב זה לא לאבד טיפת חופש כי החופש שלך הוא כבר “אנחנו” וזה גם לא שהלב שלך כבר לא רק שלך… כל זה אהבה כל זה חיים כל זה הבחירה שלך הכי קשה מגיע לאט – כמו כאב שמטפס בעצמות כשמזג האוויר משתנה, כמו קור ירושלמי שבתחילה לא מורגש אבל בסוף חודר עמוק יום אחד אתה פתאום קולט: הוא כבר לא אותו אחד הוא מנסה, אבל לא מצליח כמו פעם רץ אליך כרגיל… אבל זה כבר לא בדיוק אותו הדבר העיניים עוד נועצות בך, אבל כבר יש בהן את האור העייף שאומר: “אני פה, אבל כל יום זה טיפה יותר קשה” אתה זוכר איך הוא היה אתה רואה אותו עכשיו – כולו שלך, בוטח בך עד הסוף הוא תמיד האמין בך שתהיה לצידו שתעזור לו שתציל אותו ועשית את זה אבל עכשיו, לא תוכל להציל אותו מהזקנה הכי כואב לדעת שהוא היה הנחמה שלך… ואתה היית לו להכל כל עולמו כל השמיים כל התקווה ואתה לא מוכן לא מוכן לשחרר לא מוכן לראות איך דועך מי שלימד אותך לאהוב בלי גבולות ואז מגיעה השתיקה שתיקה כבדה המקום הריק על הכרית הקערה שאף אחד כבר לא ילקק והלב שלך – מתפצל לרסיסים ושוב אתה יוצא החוצה אבל הפעם בלעדיו ומחליק לך בפה, כמעט בלי משים: “בוא אליי, קטן שלי…” ואם הייתה לי אפשרות להחזיר את הזמן לאחור… הייתי בוחר בו שוב הייתי בוחר הכל: את העייפות, את העצב, את המסירות כי זו אהבה אמיתית לקבל כלב זה להביא אש לתוך החיים אש שמחממת אותך לתמיד, גם אחרי שהיא כבתה כי לכלב יש שליחות אחת בעולם – לתת לך את הלב שלו
020
הדבר הכי קשה בלחיות עם גור כלבים הוא לא מה שרוב האנשים חושבים. זה לא להוציא אותו החוצה בגשם, כשקר כל כך, כשלא ישנת מספיק, או כשהלב שלך טרוד.